מאחורי הקלעים – מפי תוכניה

מאת: נועה בן-ארי – קדר

אני אגיד לכם את האמת, אני לא כל כך אוהבת שנוגעים בי.  האמריקאים טבעו את המושג “personal space” , מושג נהדר.  מדויק ונכון.  פה בארץ לא ממש יודעים מה זה.  אומרים שזו מדינה חמה, המנטליות, האנשים מאוד”  “ Touchy- feely.  לא לכולם זה מתאים.

ואני באמת עושה את המקסימום.  לעמוד ככה זקופה לפני ההצגה, בזמן ההפסקה ובסוף הערב ולחייך לעוברים ולשבים.  קשה לשווק את עצמך כשיש לך תחרות עם הבייגלה…  מה לעשות.  יש לו סקס אפיל עם חומרי טעם וריח, ולי מה? תמונה על הפרונט במקרה הטוב.  אני גם פונה לחלק מאוד מסוים מהקהל שמגיע.  או זקנים או חובבי תאטרון מושבעים. אוכל פונה למחנה המשותף הנמוך ביותר.  זה לא כוחות.

אתמול ניגש לדלפק אדון.  התמתחתי והדבקתי חיוך מנפץ שמשות.

"אפשר?"  הוא שואל ובא לאחוז בי.

"בוודאי".  עונה לו הסדרן.  "בתשלום של עשרה שקלים."

"למה כזה יקר?  כולה ערימה של כמה דפים מודבקים יחד. יענו כל דף יוצא שקל נראה לך הגיוני?…"

"בכל מקום זה אותו המחיר, אדוני".  מחייך הסדרן.

"ואם אני אתן לך חמישייה, תתן לי חצי מהחוברת?"

אני מרגישה איך קופץ לי הווריד שלי במצח.  מה אנחנו בשוק? מתמקח על סחורה?

הסדרן מחייך שוב.  הפעם זה חיוך של "הלוואי ותסתלק."

"מה יש בפנים? סיפור?"

"פירוט על העלילה, תהליך ההפקה, תמונות, ראיונות עם היוצרים.."

"לא משנה, סתם היה לי חם, רציתי משהו לנפנף".

הוא עזב. השתדלתי לא לקחת ללב.  שאני אעלב? מה פתאום. הוא לא לרמה שלי, זה בטוח.

הגיעה מישהי נוספת.  "אפשר רק להציץ שניה?".  אני מכירה את "רק להציץ" הזה.  לוקחים אותי, מתחילים למזמז אותי עם האצבעות השומניות שלהם מהקרואסון, עוברים עלי ביסודיות, לעיתים גם מתחילים לטייל איתי, כאילו בלי לשים לב, תוך כדי קריאה וכשנגמרת ההפסקה רצים חזרה וזרקים אותי על הדלפק כאילו הייתי פלאייר למבצעים בחניון.  אני צריכה לידי שלט: "לא לגעת בסחורה!!  רוצה לקנות- תקנה.  כאן זה לא ספריה."  שאני אעלב? מה פתאום.  היא לא לרמה שלי, זה בטוח.

אחרונה חביבה, ניגשה זקנה.  מחויכת, נעימה ואפילו עם סכום מדויק.  כן, תתפלאו.  אנשים רוצים לרכוש אותי עם שטר של 200 וחוזרים בהם בטענה שאין עודף. מה אנחנו ב"מגה"?

כל כך התרגשתי.  דמיינתי את חיינו המשותפים יחד, איך היא מעיינת בי בריכוז (אחרי שלקח לה זמן למצוא את המשקפיים) מקריאה לבעלה כל משפט, מציינת שבתמונות השחקנית נראית הרבה יותר טוב.  מכניסה אותי לתיק שלה, החמים.. דמיינתי את הנסיעה במונית אליהם הביתה (בעלה הפסיק לנהוג בלילה כי הוא לא רואה טוב) ואיך היא מצרפת אותי בשמחה אל האוסף המכובד בחדר האורחים.  סוף סוף, אהיה בחברה טובה, ברמה.

"מצאתי תוכניה זרוקה על הרצפה"… מצהיר אחד הסדרנים בסיום סריקת האולם.  כן, הזקנה לא שמה לב שהחלקתי בין החריץ של המושבים.  הוחזרתי לדלפק בבושת פנים.  שאני אעלב? מה פתאום…