מאחורי הקלעים – מפי חנוכיה לוהטת

מאת: נועה בן-ארי – קדר

כשהייתי בבית ספר בחטיבת ביניים, נתבקשנו לעשות עבודת שורשים.  כל התלמידים ניסו להתמרד.  איזה מייגע זה, עבודת שורשים, אה? אז זהו. שבמהלך המחקר גיליתי שהסבתא של הסבתא של הסבתא שלי, בחזקת כמה וכמה דורות, היתה  בבית המקדש.  כן, זאתי מהסיפור עם הפח והיוונים.  מסתבר שעל שמה קראו לי "מאירה".  שאלתי  את ההורים למה הם לא סיפרו לי לפני כן.  הם אמרו שלא רצו שהשמן יעלה לי לראש. בדיחה כזו במעגל הקרוב. לא משנה.  בכל אופן, המורה נורא התלהבה וביקשה שאציג את העבודה בפני הכיתה.  התביישתי.  הייתי משוכנעת שהילדים יחשבו שזה דבילי, יקראו לי "ענתיקה" או סתם "שקרנית" אבל להפתעתי, הם חשבו שאני סלבריטי ובחרו בי לנציגת הכיתה במועצת תלמידים. לכו תבינו.  אותה מורה החליטה לתת לי את אחד התפקידים הראשיים במחזה חנוכה.  נכון, לא היה לי טקסט, אבל מה, היתה לי חתיכת נוכחות.

החלטתי לעשות מזה ביזנס. מהנוכחות.  אנשים תוהים מה אני עושה ברוב ימות השנה. טוב,  אתם יודעים, צילומים לפוסטרים, כרזות, כמו באופנה, תמיד חושבים כמה צעדים קדימה. זה בעיקר נשלח לחוץ לארץ דרך גופים כאלה ואחרים, ליהודי התפוצות, הם מתים על זה שם.  או כאן בארץ לאוכלוסיות מאמינות. מדי פעם אני ממלאת מקום, בעיקר בבתי ספר יסודיים, תחת הכותרת " עזרים וויזואלים להמחשה" בשיעורי היסטוריה, תנ"ך, ספרות או חגים ובנוסף ממלאת מקום על מדף כזה או אחר, בהזמנה אישית.

כמובן שבחג האורים, כמו עכשיו, אני ממש נופלת מהרגליים.  כמו לכוכבי ערוץ הילדים בפסטיגלים למיניהם, גם לי יש עשר הופעות ביום, לפחות.  קופצת מארוע לארוע וכל פעם מחדש צריכה להידלק מהר, להלהיב את הקהל, להפיץ את רוח הבשורה.

בדיוק דיברתי עם סופגניה אחת, בחוץ.  היא קיטרה על זה שהיא לא מרגישה טוב עם עצמה, מסתכלת במראה ולא מרוצה ממה שהיא רואה.  העור שלה שמנוני והיא מעוכה.  אצלי אין דבר כזה.  אני חייבת לשמור על עצמי.  על הכריזמה, על הפסון.

עוד כמה דקות מעלים אותי על הבמה. רק מחכים שיגיעו הבכירים מההנהלה.  הדלקת נרות חגיגית. בתיאטרון יש אווירה שאין באף מקום אחר. מין התרגשות כזו.  צלמים, פלאשים.  אוטוטו האולם יתמלא זאטוטים שבאו לראות הצגה אמיתית.   אחד המנהלים יזמין אחד לעלות ולהדליק אותי.  הילדון יתבייש אבל מהר מאוד יתגבר על הפחד כשיבין שיש לו הזדמנות חד פעמית ל"תפקיד הראשי".  הוא יבצע את המשימה בהתלהבות וההיא עם הגוונים והמיקרופון תתחיל לשיר ולזייף והילדים ימחאו כפיים.

העוזרת שלה תבקש מכל הילדים להיות בשקט ואז פתאום איזה מרדן קטן יצעק בקול:  "אמא, זו חנוכיה יותר גדולה משהיה בבית המקדש. " ואני אתמוגג , אזכר בסבתא של סבתא של סבתא שלי בחזקת כמה דורות , ואנסה לשנן בלב את "מעוז צור ישועתי".