חשופה

ביקורת ההצגה "PEEP"

מאת: מור זומר – יעקב

כמה רחוק עשוי אדם ללכת בכדי להגדיר מחדש את גבולות עולמו ולבנות דמות חדשה על הריסות העבר? עד כמה קיצוניים עשויים להיות הניסיונות לאתר ולבודד את היחיד שטבע בזוגיות?

אף בגיהנום, טוענת האמרה הידועה, אין זעם כזעמה של אישה נבגדת; בנקודת זו בדיוק אנו פוגשים בעלמה (מירב קופרברג), שזה עתה חוותה את בגידתה הבלתי נסבלת של אהובתה וחברתה הטובה; זועמת ומבולבלת, היא מבקשת לקנות את עולמה מחדש. שמוטה על כיסא, לבושה ברישול, כל גופה מביע לאות וייאוש, היא מספרת על חוויות יומה, על תהיותיה בנוגע להוויה התל אביבית המוכרת עד זרא: זרות, ניכור, צורך במגע, טינופת, שעמום. ואז נדלקת להבה באישוניה, כשהיא פותחת ומגוללת בפנינו את סיפור המעשה שהביאה לנקודה זו.

עלמה ומיקי מכירות מילדות. תמיד הייתה ביניהן סימביוזה משונה, לא מאוזנת, כשעלמה בצד הנזקק ומיקי היא הכוח המניע את חוויותיהן המשותפות. בתור ילדות, מדמות השתיים לעצמן שהן יתומות, לבדן בעולם ולכן חופשיות לגמרי לעשות ככל העולה על רוחן; עם הגיען לבגרות, הן מחליטות להוציא לפועל את הגרסה הפרובינציאלית של חלום האפשרויות הבלתי מוגבלות: הן שוכרות יחד דירה בתל אביב. מהר מאוד מתחוור להן כי סיפור האגדה הוא למעשה גן עדן אבוד. הן מגלות שאינן עומדות במרכזו של העולם והדברים אינם פשוטים כפי שדמיינו; לבסוף, מיקי פוטרת עצמה מעולה של עלמה ונעלמת עם אישה אחרת.

עלמה נותרת לבדה, לראשונה חווה את העולם דרך עיניה וגופה שלה ולא באופן עקיף, דרך מיקי. נבגדת וזועמת, נחושה בדעתה להתריס כנגד קליפתה הישנה, היא מטביעה את עצמה בעולם הגוף, רחוק ככל הניתן מעולם הרגש: היא מוצאת עצמה עובדת ב"פיפ שואו", מופע חשפנות בו לשם שינוי נחשף גופה ולא הנפש הפצועה שתחתיו.

קשה שלא לחוש עקצוץ קל של מבוכה כאשר קופרברג פוצחת לפתע בריקוד אירוטי סוער, מניעה את גופה כאילו יצאה ממנו לרגע ושבה אדם אחר לחלוטין, ולא משנה כמה  הקהה עידן המידע את רגישותנו לדימויים בוטים של סקס. למרות זאת, את המבוכה העמוקה יותר אנו חווים מוקדם יותר, בתחילת ההצגה, לנוכח ההתערטלות הרגשית המוחלטת של דמותה של עלמה; נראה שלמרות הכל, העירום הנפשי מעורר יותר מהעירום הגופני. היא מדברת בשטף, כמו ילדה קטנה, בתמימות ובפתיחות מוחלטת, ללא עכבות; היא משתפת את הצופה בחוויותיה, בתחושותיה וברגשותיה הכמוסים ביותר, כופה עליו אינטימיות משונה שגורמת לו לקפוא לרגע לפני שיוכל לפענח את משמעות הדברים. עלמה, כמו הנשים של אוסקר וויילד, מגינה על עצמה באמצעות תקיפה ותוקפת באמצעות כניעות פתאומיות.

קופרברג עושה עבודה מופלאה בגילום דמותה של עלמה; השינויים המוזרים בשפת הגוף, מהשפיפות, הרפיון, התנועות הכבדות, הגסות והעייפות בתחילה ההצגה, דרך בעירת המבט כאשר היא מדברת על האהובה שחמקה מבין אצבעותיה, אל תנועות הגוף המעוגלות, הנשיות והמפתיעות בהמשך ההצגה; יש משהו מרגש מאוד ביכולת הזו לעבור בחדות בין המחוות הגופניות האלו, השונות כל כך זו מזו. היכולת ליצור הזדהות עמוקה עד כדי תחושת מועקה מיד-שנייה אינה מובנת מאליה. המבוכה שחווה הצופה נובעת  מהיכולת להעמיד את עצמנו במקומה, לחוש את שהיא חשה, לכעוס כפי שהוא כועסת, ולתהות האם היינו נוהגים כמותה לו היינו במקומה: האם היינו הולכים רחוק כל כך בכדי להשיב את עצמיותינו שנגזלה על ידי האהבה?

במהלך ההצגה כולה עושה קופרברג שימוש מפעים בחפץ אחד: כיסא. הכיסא הופך את עורו בדיוק כמותה, רגע אחד הוא פונקציונלי ואפור, ורגע אחרי הוא הופך לאביזר מלא פאתוס במופע חשפנות. במובן מסוים הופך לשלוחה שלה עצמה, כאשר היא שמוטה עליו גם הוא נראה שמוט ועייף, וכאשר היא משתמשת בו לריקוד, הוא עצמו נראה נאה ומעניין יותר. הכיסא הוא נקודת המוצא, ולכן הוא מעיד או מועד, על פי מצב רוחה של הדמות העושה בו שימוש.

פיפ - אורית סער 2

 צילומים: אורית סער

הדימוי של מופע חשפנות בסגנון "פיפ שואו", פסגת המציצנות האנושית באשר היא, מכוון אותנו אל השאלה העמוקה ביותר שמעלה, בעיני, ההצגה: האם הצפייה באישה הצעירה הזו, שחייה התפוררו וכעת היא מנסה לאחות את קרעיהם לכדי דבר מה שלם לכאורה, היא מציצנות לכל דבר, או שיש בה "ערך"? אולי ההזדהות אינה אלא שמחה לאיד, עניין טראגי וגרוטסקי בסבלם של אחרים?

הייתי רוצה להתעכב על דימוי נוסף שמופיע בתחילת ההצגה, דימוי הציפור הכלואה. עלמה מוצאת בחדרה יונה. היא קוראת לבעל המקום ומבקשת ממנו לסייע לה לסלק אותה, אך כמובן אינה זוכה למענה. היא מנסה לסלק את היונה באמצעות מגב, היא דוחקת בה ודוחפת אותה, עד שהיא נפצעת ונוחתת שוב לרגליה.

דימוי הציפור הכלואה הוא דימוי ותיק ומוכר של עצמיות מודחקת או נפש המבקשת חופש שאין ביכולתה להשיג. קל מאוד להקביל בין דמותה של עלמה ובין דימוי הציפור, אך היא אינה מבקשת לשחרר את הציפור-קרי, את עצמה- מכלאה; להיפך, היא מבקשת להיפטר ממנה. משמעות הדבר, להבנתי לפחות, היא כי עלמה אינה מבקשת להוציא עצמה לחופשי, אלא להשמיד את דמותה הישנה, התלותית, לפחות למראית עין, בהנחה שאם מיקי לא תתפוס אותה כתלויה בה, אולי תתעניין בה שוב. ההנחה הזו זוכה להתייחסות מעניינת במהלך ההצגה.

הצגת-וידוי, המציגה את העולם דרך עיניה של דמות אחת שעולמה שונה מזה של הצופה, עשויה להיות קשה מאוד לצפייה כאשר הדמות המובילה את המסע אינה נגישה.

מירב קופרברג הופכת את דמותה של עלמה לידידת נפשו של הצופה, מושיטה לו יד ומובילה אותו אל מעמקי עולמה. אי אפשר שלא להתאהב בה, ולו רק משום שהיא מבטאת תחושה מוכרת באופן חשוף ופגיע כל כך. היא יוצרת גולם, יצור חי מרסיסיהם של אחרים. נרטיבים מוכרים של אהבה נכזבת, גן עדן אבוד וכמיהה לביטוי עצמי מתערבבים זה בזה ויוצקים משמעות חדשה לדימויים ישנים.

חווית הצפייה מאלפת, ומומלצת לכל אדם שחווה אהבה נכזבת או את בגידתו של אדם אהוב. וגם למי שלא.

PEEP

תיאטרון הסימטה

משחק וכתיבה: מירב קופרברג
בימוי וכתיבה: ערן שדר
מוסיקה: ארז טודרס
כוריאוגרפיה: אליק ניב
עיצוב תפאורה: לליב שלו
בניית תפאורה : יונתן ברגמן
תאורה: גיא גלילי
בהשראת סיפור קצר "דבר שלא צריך דבר" מאת מירנדה ג'ולי

מועדים נוספים:

יום ב', 17.12, 21:00

יום ג', 18.12, 21:00

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 22, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על חשופה

  1. Hila הגיב:

    כל מילה בסלע

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s