הכל זורם

על פסטיבל זז של במת מיצג

מאת: מיה אופיר מגנט

התחנה המרכזית בתל אביב, יום שבת בשעה שש בערב. התחנה הומה אדם, עצי אשוח וקישוטי חג מולד בכל מקום. באמצע ההמולה יושבת אישה מבוגרת על כיסא מרופד ורוקמת גובלן של המונה ליזה. לאט לאט מתאספים סביבה אנשים ומסתכלים עליה רוקמת. היא מחייכת אליהם, הם מחייכים חזרה. חלפתי על פניהם כמה פעמים עד שהבנתי שהאישה המבוגרת היא לא חלק אינטגרלי מהתחנה המרכזית, אלא פרפורמרית שנמצאת באמצע מיצג. המשחק בין היום יומי לתיאטרוני ובין השחקן והדמות הוא לחם חוקו של המיצג, ז'אנר המשלב בין אמנויות הבמה והאמנויות הפלסטיות במטרה לבדוק את הגבולות שלהן ולהגיב למציאות החיים.

"פסטיבל זז", פסטיבל בינלאומי לאמנות המיצג, מתקיים השנה בפעם השביעית בארגון עמותת מקלט 209 ע"ש דן זקהיים ובניהולה האמנותי של אמנית המיצג תמר רבן.  המונח "מיצג" הוא תרגום של המונח הלועזי “Performance Art”. המונח מחבר בין המילים הצגה ומוצג ובין התיאטרון לאמנות החזותית תוך שילוב של אמנויות שונות ובדיקת ההגדרות המקובלות שלהן. מיצג הוא מופע חי המשלב אמנויות בימתיות ופלסטיות שונות ויוצר מערכת יחסים בין הצופה למופיע. מטרת המיצג היא להביע ביקורת על ידי התייחסות לזמן ולמקום בו הוא פועל. הפסטיבל מתקיים בתחנה המרכזית בתל אביב ומופיעים בו אמני מיצג מחו"ל ומישראל שבחרו להם את אתרי ההופעות במרחב הציבורי של התחנה המרכזית החדשה או בבמת מיצג (המרכז לאמנות המיצג של 'מקלט 209') הנמצאת בתחנה המרכזית.

קיום הפסטיבל בתחנה המרכזית מכריח את הצופים לסייר בעולם הזר והמיוחד הזה, דבר שרוב האנשים היו מעדיפים שלא לעשות. מצויידת בתוכניית הפסטיבל יצאתי לחפש את המיצגים ברחבי התחנה המרכזית, אך בעולם של התחנה המרכזית הדבר אינו פשוט בכלל. לא פשוט להבין מי מציג ומי לא, מי מופיע ומי מחפש את האוטובוס הביתה. המתח הזה גרם לי לשים לב להתרחשויות שאולי לא הייתי שמה אליהן לב אחרת ולראות את הצד הפרפורמרי בהן. לדוגמה אישה פיליפינית ששרה קריוקי במיקרופון מול טלוויזיה גדולה או חייל שמנסה לדבר עם אמא שלו בסקייפ באמצע התחנה הרועשת. לצערי לא הספקתי לראות את כל המיצגים ואת אלו שראיתי, לא ראיתי עד סופם.

המפגש בין האמנים לקהל שמורכב משוחרי אמנות ועוברי אורח מעלה שאלות רבות – למי הפסטיבל מיועד? מי נהנה מקיומו? ומה הקשר שנוצר בין הצופים למופיעים? במיצג "אימון" פרסה על הרצפה האמנית קרין מנדלוביץ' שני מזרני פילאטיס ובמשך שעה וחצי תרגלה פילאטיס, כאשר המזרן שלצידה פתוח לכל מי שירצה להשתתף. בזמן המיצג שמעתי את אחד המוכרים אומר "אתם עושים הצגה פה בחינם ואני משלם מיסים. אתם עושים סרטים ומקבלים מיליונים. מה ההצגה הזאת? מה פירוש? מה היא עושה?" לאחר מכאן צפו אבא ובן במיצג. הבן רצה להצטרף לתרגול והאבא דחף אותו אחורה בחדות ונזף בו. ניתן לראות בתגובות האלה סימני שאלה שעולים אצל הצופים, חששות, תגובות שמתעוררות, גם אם לא תמיד חיוביות.

במיצג של מעין בוני "האישה הושלמה" יושבת בוני על המדרגות ליד הכניסה לבית הספר למשחק "סופי מוסקוביץ'" ומושכת חוט זהוב. לאט לאט נמשך החוט (באותו זמן במקרה התחיל גם אימון ברייקדאנס של כמה נערים ומשך את תשומת הלב) עד אשר נגלית נעלה של בוני הקשורה לחוט. כלב קטן הסתקרן מהנעל הנמשכת כאילו מעצמה והחל רודף אחריה ואחריו הבעלים שלו. הנעל נמשכת והכלב משחק איתה לשמחת כל הצופים, עד אשר הנעל הגיעה לבוני שנעלה אותה. אמנות המיצג מקבלת ומעודדת את ההתרחשויות הבלתי צפויות הללו כך שלצופה יש הרגשה כאילו ההופעה נערכת במיוחד בשבילו, ברגע יוצא דופן. הרי מכל הפעמים שבוני משכה את הנעל שלה, כנראה רק פעם אחת שיחק איתה הכלב, ואת הפעם הזאת במקרה ראיתי וזה גורם לי להרגשה של חד פעמיות.

שאלה נוספת שיכולה לעלות בעקבות המיצגים היא מה יוצר את העניין? מתי אפשר לדעת אם מיצג הוא מוצלח כאשר פעמים רבות הוא כולל ביצוע של פעולה מסויימת, בלי שימוש בדמויות, טקסט או עלילה? במיצג של האמנית נדיה ירמצ'וק היא יושבת על כסא ורוקמת בחוט דייגים שקוף, כאשר לידה עציץ. היא אינה מחליפה פעולה או נעה חוץ מתנועות הרקמה, אך המקום בו היא יושבת מעניק לפעולה שלה מימד נוסף של משמעות משום שהיא ישבה על גשר צר וגבוה. תחושת הנינוחות והביתיות שהיא שידרה בעזרת פעולת הרקמה היומיומית והנשית עמדה בניגוד למקום הצר והמסוכן בו ישבה, מה שעורר בי מתח ועניין. במיצג אחר, של כנרת חיה מקס וטל אלפרשטיין, תלו המופיעות שעון על הקיר בתחילת המופע וביקשו מהקהל לעצור אותן אחרי עשר דקות. לאורך עשר הדקות האלה מנסות כנרת וטל לדחוף אחת את השניה בכל כוחן. הדבר נראה פשוט בדקות הראשונות אך לאחר חמש דקות העייפות ניכרת ומסוג של משחק נהפך המיצג למאבק אנוש. הקהל נשאר במתח לראות "מי תנצח" וגם יש לו תפקיד בתור שומר על הזמן.

מטרת "פסטיבל זז" להזיז אותנו ממה שאנחנו מכירים לגבי עצמנו, לגבי המקום בו אנו חיים, האנשים שנמצאים סביבנו וממה אנחנו תופסים כאמנות. מטרתו ליצור תנועה במקום עצירה וקיבעון בתפיסות ישנות, לעורר שאלות במקום ידיעות ועשייה במקום אי-עשייה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 22, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s