בדידות חסרת מילים

סקירת ההצגה "קונצרטה כבקשתך"

מאת: אנה מינייב

הבדידות איננה זקוקה למילים בכדי שיביעו את כאבה, היא איננה זקוקה להצהרות זועקות שימחישו את כובדה, די לה בשתיקה צורמת ובשגרה מביכה בכדי לגרום לאדם לאבד את צלמו.

ההצגה "הקונצרטה כבקשתך", מאת פרנץ קסאוור קרץ, עלתה לאחרונה במסגרת מסלול "שחקן יוצר", בחוג לאמנויות התיאטרון באוניברסיטת ת"א. את ההצגה ביימה אירינה שולמן, תלמידת החוג, שגם משחקת בה.

על הבמה נבנתה ועוצבה דירה קטנה בה מנהלת אישה בת 40 את שגרת חייה. היא חוזרת ערב ערב לביתה, לאחר יום עבודה, ובדקדקנות מעיקה עושה את אותן הפעולות שמתרכזות לכדי תמונה אחת עגומה, בדידות בלתי נסבלת מהולה במיאוס וברצון לחדול ממנה, פעם אחת ולתמיד. ללא מילים, ללא אנחות דרמטיות וללא כל רמז לחרטה, מחליטה האישה לשים קץ לחייה. היא איננה מבקשת רחמים וגם לא סימן משמיים שיניע אותה מהחלטתה הגורלית, היא רק מתעקשת להזכיר לעצמה, ולכל מי שצופה בה, מדוע רצף הפעולות שלה הביא אותה להחליט לעשות כן.

האישה הזאת היא סמל לחברה כולה, אומרת שולמן, חברה אשר התכנסה בתוך עצמה והפכה עיוורת לקיומו של האחר. החברה הזאת, אשר לא שונה בהרבה מזאת שתיאר קרץ בתקופתו, היא המצע לבדידות הנוראה המוצגת לעיני הצופה. "היה לי חשוב להתחקות אחר היום המשמעותי ביותר בחייה של הגיבורה ולשמש לה כפה", מציינת שולמן שרואה גם בחברה הישראלית את הניכור החברתי עליו דיבר קרץ.

את המחזה כתב קרץ בשנות ה- 70, בתקופה בה התעצם התיאטרון הפוליטי הגרמני. המחזה עצמו כתוב כמסה של הוראות בימוי שנועדו להציג את עולמם של בני המעמד הנמוך, אשר לא מסוגלים להשמיע את קולם ושרויים במצוקה חברתית קשה. הריאליזם היווה את הבסיס לכתיבת מחזותיו, בהם הוא הרבה להציג את המציאות הקיימת באמצעות מראה אותה הציב בפני החברה.

הקונצרטה, במקור הקונצרט, מסמלת את השירים המתנגנים ברדיו ומארחים חברה לאישה בדירתה. בהצגה עצמה, מחליפה שולמן את תחנות הרדיו בלייב, בזמן ההצגה, וברקע נשמעים שירים שונים שהיא עצמה לא יודעת איזה שיר יתנגן באותו רגע נתון. בהצגה בה צפיתי, התנגן באחת התחנות השיר "ילד מזדקן" של להקת כוורת, שיר שבהפתעה השתחל לו לעלילת ההתרחשות על הבמה, ונראה כי לא ניתן היה לבקש שיר מתאים יותר. אירינה שולמן הציגה במשך 40 דקות את הסיוט הגדול ביותר של כל אדם באשר הוא, שהרי כבר עם בריאת האנושות נפסק כי לא טוב היות האדם לבדו, ואכן כך, נראה כי לאדם לבדו לא נותר עוד במה להיאחז. שולמן הסתובבה בדירתה, מבצעת פעולות בנאליות אחת אחרי השנייה, ובכל רגע נתון העידו פניה האפורות כי הן בלתי נסבלות עבורה, לא רצויות, מבוצעות מכוח ההרגל ומפאת חוסר המוצא.

רבים יתקוממו ויגידו כי אין סיבה מוצדקת לשים קץ לחיי אדם, גם אם חסרי משמעות הם בעיניו, גם אם הגיע לתחושת מיצוי והחמצה. לא פעם עברה המחשבה בראשי שעליה לצאת מהבית, לראות עולם, לבלות במחיצת חברים או אנשים שינעימו את זמנה הריק מתוכן. כל מחשבה כזאת נגמרה במסקנה שיהיו אלה רק הבלחות רדודות ולא מספקות של תעסוקה, שלא יגרמו לה אושר או השלמה עם חייה. אם כן, מה נותר לה לעשות? ללא משפחה, ללא אהבה, ללא מישהו לחזור אליו הביתה, ללא עבודה מספקת, ללא יכולת לפרוח, לא נותר לה אלא לוותר על החיים האלה ואולי אפילו לקוות שהאושר מחכה לה במקום אחר. שתיקתה הרועמת המחישה את הריק העצום בנפשה, שהמילים לא יוכלו למלא אותו לעולם, על כן בחרה היא להציל עצמה מחיה הדועכים.

"האמנות חייבת להכיל בתוכה מציאות קיצונית" טען קרץ, אוסיף ואומר כי אל לנו להמעיט בכוחה של הבדידות אשר מכרסמת בעצמות רבים מאיתנו, ומזכירה שוב ושוב שיום המחר יחזור על עצמו בדיוק כשם שהיה היום שלפניו.

קונצרטה כבקשתך

מאת: פרנץ קסאוור קרץ

בימוי ומשחק: אירינה שולמן

דרמטורגיה: עידן עמית

עיצוב תפאורה ותלבושות: מריאלה פיבניקה

עיצוב תאורה: יורה שולמן

ע. במאי: ליהיא ענבר

הפקה: נעה בנדהן

מנהל ייצור: ברק גנור

יח"צ: דניאל בלינקי