על ההתמודדות עם מחלת האיידס במחזות הזמר
מאת: אירית ראב
מחזות זמר ואיידס. מדובר על צירוף תמוה, אפילו קצת מוזר, אבל מתבקש. מעבר לכך שמרבית מיוצרי התיאטרון שייכים לקהילה הגאה ולכן חוו בעצמם או בסביבתם את מגע המחלה, ז'אנר מחזות הזמר מאפשר לטפל בדרך קצת אחרת, ואולי אף מקלה במעט, בנושא הכל כך כואב הזה.
המחזמר הראשון שעולה לראש הוא כמובן RENT, העיבוד המודרני לאופרה "לה בוהם". אם שם מדובר על שחפת, כאן מדובר על איידס. המחזמר הצליח להראות בנימה אופטימית במקצת את ההתמודדות עם המחלה, תוך בחינת מערכות היחסים של הגיבורים וההגשמה העצמית שלהם בעולם המנוכר של ניו יורק בשנות ה-80. על אף הקדרות הרבה, המחזמר הצליח להראות מגוון צבעים עליזים, גם מבחינה מוסיקלית.
לצדו, עומדים בשורה אינספור מחזות זמר רבים אחרים, המציגים את מחלת האיידס באופנים שונים. בין היתר, יש את The Last Session, המספר את סיפורו של זמר העומד להתאבד בעקבות מאבקו במחלה, Falsettos, המציג את מרווין ומערכות היחסים בחייו, כולל אהובו הנאבק באיידס, ואפילו את Aids! The musical, המספר את סיפורו של הומו צעיר המתמודד עם המחלה ועם חבריו.
על אף העובדה שהבמה הציגה ותמשיך להציג התמודדויות מוסיקליות עם המחלה, דווקא המחזמר שהטיב לתאר אותה בצורה המעניינת ביותר היה סרט. Zero Patience הוא מחזמר קנדי, המביא את סיפורו של סר ברטון, ויקטוריאני שחי מזה 170 שנה בטורונטו, המנסה להציג תערוכה במוזיאון אותו הוא מנהל אודות Patient Zero, החולה הראשון שנדבק ממחלת האיידס והעביר אותה הלאה. על אף נסיונותיו להכפיש את העובדות, הוא מתאהב ברוחו של זירו ואט אט מגלה רבדים חדשים על עצמו.
הביקורות לא ממש התלהבו מהמחזמר, וקראו לו גירסה עלובה ומגוחכת לסרט "פילדלפיה". עם זאת, הוא זכה בפרסים רבים, הצליח להראות נקודת מבט קצת אחרת אודות המחלה, אפילו מצחיקה במקצת, תוך הצגת דיאלוג מחכים עם הוירוס עצמו, ומצליח להשאיר את חותמו, גם כיום.
מרתה יודעת 