המלך הוא עירום

 על ההצגה "הקמצן לאן?"

מאת: מור זומר – יעקב

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על תיאטרון? האם אנו מדברים על מופעי בידור? על פסטיגלים למיניהם? או- רחמנא ליצלן- על אמנות?

האם אמנות התיאטרון מתה? או שינתה את פניה עד ללא היכר? לאן מועדות פניו של התיאטרון בכלל, והתיאטרון הקלאסי בפרט?

ההצגה "הקמצן, לאן?” עוסקת באופן גרוטסקי ומצחיק עד דמעות בפער הזה, שאינו מצחיק כלל, שבין הרצוי למצוי. כמו הרבה הצגות אחרות בדורה, גם היא חושפת את המתח שבין הרצון ליצור משהו בעל משמעות ובין הצורך להתקיים, להתפרנס, להביא קהל. המתח הזה קיים גם בבסיסן של אמנויות אחרות, כגון מוזיקה או ספרות, ולעתים קרובות יצר ההישרדות גובר על מאוויי הנפש האמנותית.

רובנו קראנו וניסינו לפענח את "הקמצן" המפורסם של מולייר בשיעורי הספרות בתיכון. רובנו ראינו בקריאתו מטלה, דבר מה לא נעים במיוחד שעלינו לעשות, כמו הרבה דברים אחרים, במסגרת בית הספר. מעטים מאיתנו דימו לעצמם כיצד עשוי היה להיראות מחזה זה על הבמה, ולו היינו עושים זאת אולי היינו רוחשים לו חיבה בכל זאת.

אנו פוגשים בשלושה שחקנים בלהקת קומדיה דל'ארטה (ברק גונן, אלה גופר עבוד, חיים עבוד)  ערב הצגת הבכורה של "הקמצן"; ברגע האחרון מחליט הבמאי לבצע שינויים מרחיקי לכת בהצגה בכדי לעשותה "מסחרית" יותר. כך קורה שאל הטקסט המוכר והמאוס-למחצה מתווספים קטעי מוזיקה פופולארית, בדיחות אקטואליות והומור פיזי המודגש במיוחד באמצעות המסכות האופייניות לסגנון התיאטרון האבוד הזה. השימוש במסכות הופך את הדמויות למוקצנות, כאשר מראה המסכה מעצב את אופייה ואת תכונותיה הבולטות והגרוטסקיות של הדמות. התנועות המוגזמות והקולות המובחנים יוצרים אפקט קומי בלתי נדלה, שמצליח לגרור צחוק לבבי אפילו מאדם ציני שכמותי.

דמותו של הרפגון (ברק גונן, האחראי גם על העיבוד), הקמצן הבלתי נלאה, “מגולמת" על ידי שחקן ותיק הנקרע בין זיכרון האמנות שלשמה בחר במקצוע ובין הרדיפה הבלתי אפשרית אחר פרנסה. הוא מתקשה, יותר מכולם, להתמודד עם הפיכת ההצגה המקורית לגרוטסקה מגוחכת שכל מטרתה להצחיק את הקהל, מבלי לעורר מחשבה או דיון.

האנטיתזה לדמות זו היא דמותו של השחקן הצעיר (חיים עבוד, שגם ביים), שחוזר ומבקש שיסיימו את החזרה מהר ככל הניתן כי יש לו חלטורה להגיע אליה; הוא פניהם של השחקנים הצעירים לכאורה, שכמו ב"במערכה האחרונה" של ניקו ניתאי, המשחק הנו מקצוע עבורם ותו לא- דרך להתפרנס בעולם קשה ואכזר. כמובן שהוא מסכים לכל גחמה של הבמאי (אלה גופר עבוד), המבקש להטות את ההצגה לכיוון פופולארי יותר, “ריאליטי" יותר, משמיט קטעים ומגחיך אחרים במטרה לפנות לקהל "בגובה העיניים", כלומר, נמוך ככל הניתן.

נותר רק לתהות האם ההצגה מדמה, במובן מסוים, תכנית ריאליטי; הרי היא מציגה בפנינו דמויות מוקצנות שלכל אחת מהן תכונה אחת המועצמת למטרות בידור גרידא. יחסנו אל אנשים כאלה בחיים "האמיתיים" סובלני יותר, בדרך כלל, מאשר יחסנו אליהם כאשר הם מוצגים כמקור לשעשוע.

מעניין לחשוב על כך שמולייר עצמו נתקל באותן בעיות בדיוק. המחזות שכתב היו מחזות ממומנים, שנוצרו בזכות כספם ולמען הנאתם של המלך ובני האצולה. באופן אירוני, אל קהל זה כוונו למעשה חיצי הסאטירה. הוא נאלץ ליצור בגדר "המותר" ולהקפיד כי הדברים לא ירתיעו את הצופים המיועדים ולא יהיו חדים מדי או מעוררי דיון. הדמויות הסטריאוטיפיות במכוון שיצר נועדו להצחיק ולהגחיך, מבלי לחשוף את האידיאולוגיות העומדות מאחוריהן. הביקורת חבויה תחת ערימות של גרוטסקה, כך שמי שמבקש לפענחה מסוגל לכך ומי שלא – לא. למרות כל זאת, כיום נחשבים מחזותיו של מולייר לקלאסיים, איכותיים ומעוררי דיון. אי אפשר שלא לתהות האם הזמן הוא המעניק לדבר מה את ערכו במבט לאחור.

אלא שכיום תכני התיאטרון, והאמנות בכלל, מוכתבים על ידי מלך אחר לגמרי: הקהל. יוצר המבקש להתקיים בכבוד מיצירתו צריך לגרום לכך שיצרכו אותה כמו כל מוצר צריכה אחר. כמוצר צריכה, על היצירה לספק את הצרכים הפשוטים ביותר של הקהל לבידור, אסקפיזם, קצת צחוקים משוחררים. בכדי להגיע לקהל רב ככל הניתן יש לוותר על כמה ציפיות ארכאיות ומיותרות, כגון השאיפה להיותו של מחזה בעל ערך תרבותי ושכלי עבור צופיו. יוצר התיאטרון המודע למערומיו של המלך לא יצביע עליהם לעיני כל, משום שאז יאבד את תמיכתו וכספו.

המסר שמעביר המחזה המקורי מזהיר כי אדם המבקש הכול לעצמו יישאר קירח מכאן ומכאן. מי הוא, למעשה, זה המבקש לתפוס את החבל משני קצותיו? האם זה היוצר המיואש, המבקש ליצור אמנות למראית עין שכל מטרתה לגרוף רווחים והצלחה מסחרית, ונותר כשבידיו נאד נפוח וריק מתוכן? או שמא הצופה, המבקש לצרוך תרבות למראית עין, ומוצא עצמו אל מול בידור זול שאין בו ערך אמיתי?

הקמצן, לאן?

להקת סקפינו

תיאטרון הסימטה

מאת: ברק גונן

בימוי: חיים עבוד

שחקנים: ברק גונן, חיים עבוד, אלה גופר עבוד.

מסכות: יהודית גרינשפן

תלבושות: מירב נתנאל

עריכה מוזיקלית: נדב וצלר

ניהול הצגה: אריס הפנר/נדב מייקל

ייעוץ אמנותי: יורם בוקר

הצגות נוספות:  15/12/12 21:00

                       22/12/12 21:00

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 21, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s