דבר העורכת

בדיקה קצרה שנערכה על ידי אפרת קדם, אחת מכתבות מרתה יודעת, גילתה כי במהלך השנים, התיאטרון ישראלי הגיב באופן מועט (יחסית) על מלחמות ומבצעים. נכון שהיו וישנן הצגות על המצב, כמו פלונטר, מלכת אמבטיה או לא אשנא, אבל באופן סטטיסטי מדובר באחוזים אחדים.

למה? האם האסקפיזם ניצח את מוזות התיאטרון? הגיוני שהצופים רוצים להימלט מתלאות היומיום, בייחוד במציאות שלנו, ולכן מצביעים ברגליים ולא הולכים להצגות כבדות מדי. עם זאת, הייתם חושבים כי דווקא בתיאטרון, בו ישנה חשיבות לכל קונפליקט וקונפליקט, המוזות לא ישתקו אף פעם ותוצג גם המציאות הזו.

הגיליון שלפניכם אינו גיליון נושאי. כרגיל, הוא מהווה לקט של כתבות וביקורות על הצגות ותופעות, אך משום מה, ללא כוונה מודעת, כולם עוסקים בעימות כזה או אחר. מטופל הנאבק ברופאיו על הזכות לחיות ולמות כדרכו, מחזות זמר המתמודדים עם מחלת האיידס, עימות נוסעי אוטובוס בחלש מהם, קאסט הנאבק עם הרייטינג ועוד ועוד.

כל זאת, מתוך תקווה שהמאבקים הללו יוותרו על במות התיאטרון.

מקווה שתיהנו,

                                                            אירית ראב

                                                            עורכת מרתה יודעת