ביצון שוויצון

ביקורת ההצגה "המפטי דמפטי"

מאת: מיה אופיר מגנט

את הספר "אליס בארץ הפלאות" קראתי רק אחרי שסיימתי תיכון וכנראה אז זה היה מאוחר מדי. עד אז כבר הוצפתי מכל עבר ביצירתו של לואיס קרול בין אם בסרט של דיסני או התייחסויות בספרים, בהצגות ובסרטים וכשהגעתי סוף סוף לקרוא את הספר חשתי מאוכזבת. הדמויות, השפה והדימויים מהספר היו כל כך מוכרים לי מהתרבות הפופולארית עד שהרגשתי שקראתי אותו מבלי לקרוא אותו.

צ'רלס לטוויג' דודג'סון, המוכר בכינוי הספרותי לואיס קרול, ידוע כאחד מסופרי הילדים הטובים ביותר ובתור מחברם של הספרים "אליס בארץ הפלאות" ו-"אליס בארץ המראה". קרול נולד באנגליה ומגיל קטן התעניין במתמטיקה. כשהתבגר נחשב קרול לאדם יוצא דופן, הוא היה רזה וגבוה ותמיד לבש שחורים. הוא היה מרצה באוניברסיטת אוקספורד ובמקביל התמנה לכומר האוניברסיטה. בשנים שעבד כמרצה למתמטיקה הוא התיידד עם דיקן הקולג' בו לימד ועם בנותיו, ובמיוחד עם אליס, ביתו האמצעית. יום אחד, ביקשה אליס מקרול שיכתוב את הסיפורים בהם נהג לשעשע אותה ואת אחיותיה וכך יצא לאור "אליס בארץ הפלאות". דרך סיפור הילדים העביר קרול ביקורת על החברה הוויקטוריאנית של זמנו ועל טבעו של המין האנושי בכלל.

בספר השני בסדרה "אליס בארץ המראה" מופיעה דמות של ביצה גאוותנית בשם "המפטי דמפטי". גם בהצגה בתיאטרון תמונע הנושאת את שם אותה דמות מככב הדימוי של הביצה. ההצגה נפתחת בסצינה בה לואיס קרול יושב לשולחן ומקלף בהקפדה ביצה בזמן שברקע הבמה תלויה ומתנדנדת ביצה ענקית כמטוטלת. ההצגה מציגה את העולם הפנימי של לואיס קרול ברגע שבין קילוף הביצה לאכילתה. כמו המפטי דמפטי שנופל מהחומה ומתפרק לחתיכות, ההצגה מורכבת מפיסות קטנות של דימויים מתוך חייו וספריו של לואיס קרול.

חייו של לואיס קרול התנהלו בשני מישורים כמעט מנוגדים. מצד אחד, הוא היה כומר ומרצה למתמטיקה וחי חיי פרישות. מצד שני הוא נהנה לבלות עם ילדות, עסק בצילום, בעיקר בצילום תמונות עירום של ילדות, וכתב ספרים מלאי דמיון וטירוף שלא נכחו בשום צורה בחיי היום יום שלו. בהצגה, קרול נקרע בין יצירי הדימיון שלו המסמלים את הכאוס, החידתיות והשנינות מול העולם החיצון, אותו מייצג אביו של קרול. קרול מוקסם מיצירי הדמיון אך חש מחוייב לאביו ולעולם האמיתי וכל הזמן מנסה להגיע אל הביצה – אל השלם. אך כדי להגיע אל השלם, צריך לחבר מחדש את החתיכות.

במאית ההצגה, דינה בליך, באה מתחום האמנות הפלסטית. היא למדה ב"בצלאל" והנה אמנית פלסטית וקרמיקאית בנוסף על עבודותיה בתחום התיאטרון והפרפורמנס. בנוסף על הבימוי, בליך אף עיצבה את התפאורה והתלבושות וברור כי הצד החזותי של ההצגה חשוב לה ביותר. הביצה מופיעה לאורך כל ההצגה כדימוי בימתי בולט אם בתור ביצה אמיתית, בלון לבן, מטוטלת ענקית או ביצי קלקר המשמשות ככלי שחמט. כמו כן יש שימוש נרחב בווידאו ארט ובאנימציה של הביצה, הארנב הלבן ודמויות נוספות מתוך הספרים.

הרעיון של העימות בין שני הצדדים המנוגדים באופיו של לואיס קרול הוא מעניין מאד לדעתי, אך הביצוע הבימתי שלו בהצגה הזאת בעייתי, בעיקר מכיוון שהעיסוק בדמותו וביצירתו של לואיס קרול כל כך רווח. ספרו של קרול נחשב לאחד מנכסי צאן הברזל של ספרות הילדים העולמית. זהו הספר המוכּר ביותר והמצוטט ביותר אחרי התנ"ך ושקספיר. בנוסף עובדו הספרים לבמה, לקולנוע ולטלוויזיה ושימשו השראה למיגוון יצירות, החל באמנות הפלסטית וכלה במוזיקה. גם במישור המסחרי ישנה הצפה של "אליס" בבובות, משחקים, כלים, תמונות, גלויות, גני שעשועים, ועוד ועוד.

למרות זאת, בהצגה אנחנו נפגשים שוב עם הדמויות המוכרות של קרול בדיוק באותה צורה בה אנחנו רגילים לראות אותן. כולנו ראינו את חתול הצ'שר בעשרות ווריאציות, ציטוטים של "אליס בארץ הפלאות" מופיעים בכל מקום מסטטוסים בפייסבוק ועד לסרטי איכות. סגנון הכתבה של קרול שהיה פורץ דרך ומפתיע בזמנו, היום הנו מוכר מדי (ובעיני אפילו עד לזרא). ההצגה לא מביאה נקודת מבט חדשה על החומרים של קרול ועל החיים שלו מבחינה תוכנית או מבחינה חזותית, אלא בוחשת שוב באותם חומרים מוכרים. חוויה הצפייה כולה מיגעת ומשעממת. לא מעניין לשמוע שוב חיקויים של חידודי הלשון של קרול, בשביל זה אני יכולה ללכת לקרוא את הספר. טקסטים כאילו חידתיים, כאילו שנונים ובעיקר מרגיזים בתפלותם לצד דימויים חזותיים מייגעים ברובם – הכפלות של דמות הארנב הלבן, חתול צ'שר, ביצה – שוב ושוב אנחנו מוצפים באותם דימויים שלא אומרים הרבה מעבר לספר.

לעומת זאת, בהצגה היו שני רגעים מעניינים, האחד בו הכובען המטורף, המייצג את עולם הדמיון בהצגה, עורך מעין טקס נישואים מוטרף בין אליס לקרול. אליס מפשילה את שמלת, חושפת תחתונים אדומים, ומפתיעה כששולפת מהם ביצה. היא מעניקה את הביצה לקרול, אך הביצה נופלת ונשברת. זאת הייתה הפעם היחידה בהצגה שהופיעה ביצה שבורה והיה לזה אפקט חזק. הדימוי של הביצה השבורה והשלמה היה דימוי מעניין לתהליך שעובר קרול בהצגה ולעולם הפנימי שלו, אבל אז שלח הכובען את האצבע האמצעית שלו וליקק בעזרתה את הביצה מהרצפה כאשר במכוון הוא מנפנף אצבע משולשת לכל עבר – ניסיון משעמם לפרובוקציה.

הקטע השני היה בארוחה שישבו בה הכובען המטורף וקרול דירבנו אחד את השני ללכת כמה שיותר רחוק עם דימויים וגוזמאות. לאחר הצגה שלמה בה קרול התהלך מפוחד וחסר ביטחון על הבמה, זה היה הקטע הראשון בו הוא חש בנוח. כאשר הוא נותן דרור לכוח הדמיון שלו, הוא והכובען המטורף שמחים כמו ילדים בהמצאות שלהם. אך גם הסצנה הזאת התחילה בצורה צולעת כאשר מגישים לשולחן בובות חרקים גדולות מספוג ובמשך דקות ארוכות הכובען וקרול יושבים ומסתכלים בהן מכל הצדדים האפשריים. רק בסוף הבנתי שהם פשוט מחכים למוסיקה שתסתיים לפני שיוכלו להתחיל לדבר….

בסופו של דבר, למרות שבבסיס היצירה יש רעיון מעניין ויש בה דגש חזותי מובהק, היא לא מצליחה להביא דימויים חזותיים או תוכניים מעניינים וחדשים אלא בעיקר לשחזר דימויים מוכרים. כאותו המפטי דמפטי, או בתרגומו של אורי סלע – ביצון שוויצון, שיושב על החומה, נופל, נשבר ואי אפשר לחברו.

המפטי דמפטי

יצירה ובימוי: דינה בליך

מחזה: טל זרגבה

ע. בימוי: קאי קורבלניקוב

מוסיקה: המוכתר ושי זגרבה

כוריאוגרפיה: ליסה אוברמן

עיצוב במה: דינה בליך

עיצוב תלבושות: דינה בליך ואנה יוחביץ

עיצוב תאורה: מיכאל צ'רניאבסקי ואינה מלקין

אנימציה: עינת גביש ויורי צ'יז'יקוב

מסיכות: מילי רנדלר

וידאו: אלפרדו רובינסקי

בובות: גרי יוחביץ

שחקנים יוצרים: ליסה אוברמן, ג'רמי אלפסי, נדב בושם, אריאל ברונז, אילן זיו

ניהול הצגה: מיכי יונס

יחצ"נות: ציפי אדר

הצגות נוספות: 20/12/12, 20:00, תיאטרון תמונע.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 21, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s