מרתה מתארחת ברדיו

לכבוד הגיליון ה-20, התארחנו בתוכנית "אמנות. נקודה" של יובל מסקין.

התוכנית תשודר ברשת א', יום ראשון, 18/11, בשעה 13:00.

שידור חוזר: יום שבת 24/11 בשעה 15:00.

 

תמלול הראיון

יובל מסקין: אנחנו מארחים את אירית ראב ואנה מינייב, שתי נשים צעירות שסיפרו לי שיש כזה דבר באינטרנט שנקרא "מרתה יודעת", אירית היא בעצם האחראית על זה, העורכת. מה זה? ספרי לי, מה ניסית לעשות? מה יש היום ברשת?

אירית ראב: אני עדיין מנסה לעשות.

יובל מסקין: כבר כמה גיליונות יש?

אירית ראב: ביום חמישי, 15/11/12, יוצא הגיליון ה- 20.

יובל מסקין: מזל טוב! בגלל זה הזמנו אתכן.

אירית ראב: "מרתה יודעת" זה מגזין תיאטרון, הוא נמצא באתר אינטרנט כמגזין תיאטרון מקוון, אבל הוא מגזין לכל דבר.

יובל מסקין: אז למה "מרתה"? מי היא מרתה? האם היא מרתה של אולבי?

אירית ראב: גם, מרתה היא כולנו. מרתה, מעבר לזה שזה בעבר היה ראשי תיבות של מרחב רדיקלי לתיאטרון העכשווי. כיום דברים כבר זזו, אנחנו כבר לא רדיקליים, אלא יותר כוללים את כל הגוונים בתיאטרון. יש הרבה מחזות, מסיבה זו או אחרת, שיש בהם את הדמות הזאת- מרתה.

יובל מסקין: תזכירי לי?

אירית ראב: "המורדים" של עדנה מזי"א, "שעת הילדים", גם המקור של השם הוא מקור נוצרי, אז זאת גם אחת הסיבות שיש הרבה מחזות עם השם הזה.

יובל מסקין: אבל מה היא יודעת?

אירית ראב: הכול.

יובל מסקין: אמרת- התחלנו עם רצון רדיקלי?

אירית ראב: כן, זה היה בהתחלה. בעקרון, המטרה שלנו היא להעצים את התחום הזה, שהוא עדיין, על אף ההיסטוריה הרבה שלו, הוא די בחיתוליו, מהבחינה של הייצוג שלו באינטרנט, הכוונה. וגם בעצם לתת עוד אופציה פרסומית.

יובל מסקין: מה לומדים בדרך, שזה משתנה. הרי אתה יכול להגות בעיני רוחך, כמו הצגה, מה שאתה רוצה, ופתאום החיים והצרכים והרצונות של האנשים שמשתתפים… מה השתנה? איך היום מרתה נראית? תמכרי קצת, אני איש ששואל בשביל מה לפתוח את האתר הזה?

אירית ראב: בעצם אנחנו מביאים קול אחר לתיאטרון של עכשיו.

יובל מסקין: מה מאפיין את הקול האחר?

אירית ראב: אנחנו לא שוחרי רייטינג, זאת אומרת אנחנו מציגים ומייצגים את מה שמעניין אותנו, ככתבים, כיוצרים. כולנו במערכת יוצרי תיאטרון. בעצם אנחנו מביאים את מה שמדליק אותנו בתיאטרון, על כל הגוונים. אין לנו אג'נדה של רק תיאטרון פרינג' או רק תיאטרון קהילתי, בגיליונות שלנו כתבנו על תיאטרון מחול, תיאטרון בשוליים, סקס סמים ותיאטרון.

יובל מסקין: אם התרשמתי נכון, הרצון שלכם הוא לנסות להגיד דברים על מה שאתם רוצים שיהיה, על דברים שטובים בעיניכם, ולא לחפש את הרע ולהגיד למה הוא רע, אלא להבליט דברים חיוביים.

אירית ראב: נכון, על אף שגם אם המצב הוא רע, אז לא לפחד להגיד שהוא רע ולנסות לשנות אותו. אבל כן, להבליט את מה שיפה עכשיו בתיאטרון.

יובל מסקין: זאת אומרת, אם אני כותב אצלך וראיתי שתי הצגות השבוע, אחת שאהבתי ואחת שלא, את תגידי לי שעדיף שאכתוב על זאת שאהבתי.

אירית ראב: לא. זה תלוי מה התשוקה שלך, מה אתה רוצה להגיד.

יובל מסקין: אנה, את כותבת שם בעקרון, איך בכלל בוחרים על מה לכתוב?

אנה מינייב: מתעניינים, עושים סקר על מה שהולך בשבועות האחרונים, או בחודשים האחרונים, אנחנו גם מסקרים דברים שהופיעו גם ממזמן, פשוט מנקודת מבט אחרת לגמרי, אישית שלנו. לפעמים אירית בוחרת, לפעמים אנחנו בוחרים.

יובל מסקין: אתם הכתבים רבים לפעמים על הצגה מסוימת? מי רוצה לכתוב עליה?

אנה מינייב: זה קורה, אבל אין לנו ריבים, אנחנו מאוד מגובשים. לפעמים הולכים ביחד. היו מקרים בהם שני כתבים הלכו לראות ביחד את אותה ההצגה וכתבו שתי כתבות על אותה ההצגה, מן דיבייט כזה.

יובל מסקין: עדיף שיהיה בעד ונגד?

אנה מינייב: לדעתי עדיף, אבל לפעמים זה גם לא יוצא ככה. זה בסדר אם יש דעה אחידה. שאלת על הכאסח, לדעתי הכאסח לפעמים נחוץ, אני אישית מודה ומתוודה שלפעמים אם צריך אני אעשה את זה, לפעמים גם אכסח.

יובל מסקין: עברתי באופן מקרי ורנדומאלי על כל מיני כתבות, יש מן הרגשה שזו כתיבה אישית מאוד, שהאיש שכותב הוא האיש שכותב, ויש אובייקטיביות, ומצד שני, אתם לא גולשים לאזורים של האישי מדי, שזאת אחת המחלות של העיתונות בשנים האחרונות. אני חושב שמי שכותב אישי מאוד, צריכה להיות סיבה מאוד טובה שיהיה לי מעניין לקרוא אותו. אנשים מפרטים יותר מדי ובנחרצות מטורפת. אני כן מזהה איזו עדינות, שוליים רכים, ולא נחרצות מוחלטת ולא רק אני אני אני, ו"גם ראיתי את המלט". אני צודק? זה מכוון או לא מכוון?

אירית ראב: כן. זה פשוט יוצא ככה. בביקורות, וגם בכתבות אחרות, אני כן מכוונת כל אחד מהכתבים שיראה את הצד האישי שלו, את הדעה האישית שלו על מה שהוא ראה.

יובל מסקין: כי מתישהו, העניין הסובייקטיבי, בכל ביקורת שלא נכתוב, בכל דבר שנצפה אי פעם, עובד, ולא יעזור כלום.

אירית ראב: נכון.

אנה מינייב: אני חושבת שיש גם איזה שהוא פן של צניעות. אנחנו 8 כתבים, כל אחד מאיתנו בא מהעולם הזה, אנחנו חווים את העולם הזה לא רק מבחינת הסתכלות חיצונית, אנחנו גם יוצרים את העולם הזה, כל אחד בדרך שלו. יש איזו שהיא צניעות שנשמרת, ובגלל זה אנחנו לא באים ואומרים שאנחנו כבר באיזשהו סטטוס כל כך גבוה שאנחנו יכולים לאפשר לעצמנו לכתוב כל מה שעולה על רוחנו. הדף הזה הוא קדוש, אנחנו מעלים שם דברים חשובים לנו, לערכים שלנו, לתיאטרון, לפרינג'.

יובל מסקין: תנו לי באמת איזו אמירה על עולם התיאטרון בישראל, מה טוב בו ? מה רע בו? לא מחייב בהכרח, אלא בשביל האנשים ששומעים ישמעו את הדעות הראשוניות שלכם.

אירית ראב: המצב כרגע לא רע, התיאטרון בארץ הוא לא רע, אבל יש בהחלט מקום גדול לשיפור.

יובל מסקין: באיזה אופן?

אירית ראב: יותר מבחינת הפרינג', יותר תמיכה לפרינג'. גם מבחינה כספית וגם מבחינה הכרתית, יותר להביא אותו למקומות אחרים בארץ. נכון שיש פרויקטים עכשיו של פרינג' בפריפריה, אבל לא מספיק. כרגע, "בירת ת"א" מה שנקרא, גדושה בתיאטרון, וצריך לאוורר את זה קצת.

אנה מינייב: אני אתייחס לטוב. אני זוכה לראות יותר ויותר, גם בעקבות הכתיבה שלי ב"מרתה", זה שצעירים בארץ באמת מתגייסים למען עשייה מאוד יפה בעיניי, והם גדלים ומתרבים וזה מדהים בעיניי. אנשים יוצרים יש מאין וזה מדהים לראות את זה.

יובל מסקין: הסצנה מאוד תוססת, אין ספק. עכשיו, בכל זאת, הקהל בשנים האחרונות מקבל מרוב התיאטרונים, מרוב ההפקות שהוא צורך, יש להם סבטקסט מאוד מרצה, שחס וחלילה לא ישעמם לרגע. הפרינג', מבחינה הזאת הוא די הפוך. גם כשהוא בא להתחנף, עדין הוא עושה את זה ברעננות גדולה. זאת אומרת, יש כאן בעיה גדולה, כשאת מדברת על להפיץ את הפרינג' ואת מדברת על תסיסה, למי לעזאזל? כבר 20 שנה לפחות מרצים את הקהל. פרינג' מטבעו לא תמיד מרצה, יש לו גם פחות תקציב לרצות. אין כוכב על הבמה, התפאורה לא תמיד תהיה כמו שם, וכולי וכולי. מה עם הקהל? איך מחנכים קהל דרך הכתיבה שלכם?

אירית ראב: קודם כל, מראים לו, מאירים לו כל מיני דברים אחרים. מעבר לזה, זה נכון שיש חלק ניכר מהקהל שרוצה את ההצגות ה"רגילות" מה שנקרא…

יובל מסקין: דרך אגב, אם הן מצוינות לא אכפת להם. הצגה מצוינת היא הצגה מצוינת. הטענה שלי היא שכשזה טוב זה טוב, וכשזה רע זה רע, בבינוני, הפרינג' מעניין אותי יותר. והבינוני זה הרוב. כי מישהו פה שבר את הראש באופן מפואר, ושני ניסה משהו נורא מעניין ולא הצליח, ואני בכוונה אומר את הלא טוב, ושלישי נכשל על זה שאין לו עדיין את הבגרות או את המבצעים הנכונים. אבל אתה רואה שמישהו עשה משהו עם סיבה. ואז אני נעשה הקהל הכי אדיב בעולם, אני מעלים עין מדברים, הם לא מפריעים לי באמת. תיאטרון בינוני נורמאלי שנועד לרצות, משעמם ומעצבן אותי תוך חמש דקות, גם אם הוא עשוי יותר טוב עם ערכי הפקה כאלה או אחרים, מאשר כל הפרינג' ביחד.

אנה מינייב: קודם כל, אני חושבת שהוא עשוי יותר טוב במרכאות כפולות ומכופלות בגלל התקציב, זה נטו כסף, זה מה שמשפיע. דיברת על חינוך של קהל. כן, מאוד קשה לנו. קשה לנו לפנות לקהלים וקשה לנו להגיע להמון אנשים כי זה גם פרינג', וגם חדש וגם באינטרנט…

יובל מסקין: וגם לא כל הזמן מרצה. גם הלהיטים, למשל ההצגה מייקל, שהיא בפירוש פרינג', תפסה למרות שהיא מאוד לא מרצה, ההומור שם הוא באמת הומור פרטי מאוד של האנשים האלה, אזוטרי במידה מסויימת, אפלולי במידה מסויימת, הוא לא ווינר ברור ומובן מאליו, דווקא בגלל שהוא מיוחד הוא הצליח לתפוס את קהל הנישה שלו. הנה, הארתי הצגה אחת ששווה לראות. תאירו כל אחת הצגה שממש אתן אומרות למאזינים שלנו, זה מאסט, הצגה שקיימת היום.

אירית ראב: יש הצגה בתיאטרון הסימטה שנקראת "הדיבוק בין שני עולמות" של שמואל שוחט. זאת הצגה, שמעבר לזה שהיא מתבססת על המחזה היהודי הקלאסי "הדיבוק", הוא (שוחט) עושה שימוש נהדר עם בובות, והוא עושה את זה מנקודת המבט שלו. יש שם שלושה שחקנים ובובות וזה מדהים.

יובל מסקין: עכשיו, קצת על שתיכן. אמרתן שכולם יוצרים. ספרי טיפה על איפה את, מה שאת חולמת ליצור.

אירית ראב: אני במהות שלי במאית תיאטרון, כמובן שבעיקר בפרינג'.

יובל מסקין: מה ביימת למשל?

אירית ראב: לאחרונה ביימתי הצגה שנקראת "שטרניסטים" שנתנה נקודת מבט קצת שונה על אברהם שטרן ועל איך הוא מתקבל היום.

יובל מסקין: נדמה לי שהיא הייתה הצגה, מה שנקרא, תלוית מקום.

אירית ראב: נכון.

יובל מסקין: כלומר, הקמת מין דירת מוזיאון לשטרן, איש המחתרת. מובילים את הקהל לסיור.

אירית ראב: נכון. זה התחיל בסיור שיגרתי במוזיאון של שטרן, לא המוזיאון בפלורנטין, אלא במוזיאון פיקטיבי, ובעצם כל ההתרחשויות מושכות ומשתפות את הקהל, הצגה מאוד אינטראקטיבית.

יובל מסקין: גם תלוית מקום וגם נוגעת באחת הדמויות השנויות במחלוקת והמסתוריות.

אירית ראב: כן, הוא בהחלט היה רב גוני.

אנה מינייב: שאלת על חלומות, אז החלום שלי הוא להיות מנהלת אמנותית.

יובל מסקין: של מה?

אנה מינייב: של תיאטרון, פרינג', או פסטיבלים. כי אני רוצה להשפיע באמת. כל הביקורתיות שלי, שיוצאת במגזין, אני רוצה להשפיע איתה באמת. אני כרגע בתואר שני בתיאטרון. הפקתי דברים הקשורים בתיאטרון. ביימתי.

יובל מסקין: בעוד 20, 30 גיליונות, איפה אתם רוצים לראות את "מרתה"?

אירית ראב: קודם כל, זה בכלל לא מובן מאליו שהגענו לגיליון ה- 20.

יובל מסקין: אני אופטימי.

אירית ראב: להגיע להרבה יותר קוראים ממה שיש עכשיו, לעבור לבית יותר דינאמי ומאפשר מבחינת היכולות הטכניות שלו, אולי אפילו שיתופי פעולה מעבר לים.

יובל מסקין: אנה, תוסיפי עוד איזה חלום.

אנה מינייב: אישית, ולא רק אישית, אני מניחה שאני מדברת בשם כל הצוות, הייתי רוצה שנקבל תקציב, ראוי, שנוכל להמשיך לעבוד איתו כמו שצריך.

יובל מסקין: יפה. אז המלצה. תכתבו "מרתה יודעת", תעיינו ותחליטו אחרי זה. יש רשימת גיליונות, אתה נופל על האחרון אבל בקלות אתה מגיע גם לקודמים. אתה יכול לעשות לך איזו רטרוספקטיבה של קולות שאתה לא מכיר בדרך כלל, שתמיד מרעננת ומעניינת כשהם באים ממקום טוב ביסוד, שיכול להביא גם לביקורת קשה, אבל עדיין, המקום הוא חיובי וזה לא כל כך מובן מאליו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 20, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מרתה מתארחת ברדיו

  1. דן ולנר הגיב:

    יפה לכן!! הכי טוב תעלו לאייקסט – icast.co.il או שבעצם אפשר לקשר לאתר רשות השידור וזה נשאר שם שבועיים בערך אחרי שידור התוכנית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s