מה עושים עם זה?

על המחזה וההצגה "נוף"

מאת: יאשה קריגר

על המחזה וההצגה "נוף" מאת הרולד פינטר

אני מודה שהדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה מההצגה "נוף" בחוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א, זה לגשת  למדף, להוציא את הקובץ "מחזות זיכרון" של הרולד פינטר בתרגום אבי עוז, ולקרוא שוב את המחזה (כמו גם חלקים מההקדמה הנהדרת של עוז). חווית ההצגה (בבימויו של ירון שילדקרוט) וחווית הקריאה היו שונות לגמרי עבורי וברצוני לנסות לרדת אל עומקו של ההבדל הזה.

"נוף" הוא מחזה קצר בן מערכה אחת שבו פינטר עולה מדרגה בכל הקשור לאניגמטיות של כתיבתו. אפשר לומר שכתיבתו נהיית סתומה יותר, בלתי ניתנת לפיענוח וגולשת אל עבר הסובייקטיבי והאסוציאטיבי – אבל זה לא יהיה לגמרי נכון. למעשה, קריאה מדוקדקת של המחזה הזה תעלה את אותה התמונה הבהירה של מחזה ריאליסטי המציית לקונבנציות התיאטרליות השגורות, אלא שפינטר, באופן הדרגתי מחבל בתמונה הזו ובקונבנציות הללו, ובראש הראשונה הוא מכופף את מימד הזמן. כמו שמרכיבים פרצוף אחד מחלקי-פנים של מספר אנשים, כך פינטר בונה את התמונה המפורקת שלו. ב"נוף" הוא מצייר את דמויותיהם של בת' ודאף, זוג נשוי (ככל הנראה) והתמונה שמצטיירת עולה מתוך קטעי זיכרונות של שתי הדמויות ותיאור חוויות והבנות שלהם במהלך חייהם. במהלך המחזה עולים קוי-מתאר כלליים של היחסים בין השניים: פגישתם של בני הזוג, בגידותיו של הבעל במשך השנים, געגועיה של האישה למגע ורוך. המהלך הכללי, קמילת הזוגיות של השניים, שורה על המחזה כולו, אך לא את כל הפרטים מספק המחזה. כמו בתצריף ארעי, נותרים חללים ריקים אותם הצופה (והיוצר) צריך להשלים לעצמו. זהות הגבר שבו נזכרת בת' בערגה, הרגלי השתיה של דאף ואלימותו – כל אלה חלקים מהותיים בטקסטים של הדמויות, אך המחזה מספק רק רמז לתמונה המלאה ולא את התמונה כולה. מה שחשוב להבין כאן הוא שמדובר בשני מונולוגים של שתי הדמויות, קטעים שצפים בזיכרונם, שחזור של חלקי חוויות, זהו בשום אופן אינו דיאלוג. כל פיסת היזכרות כזאת של הדמות היא רגע ריאליסטי בזכות עצמו. לכן, בקריאה של המחזה, שבה אפשר לחזור אחורה לקטע זה או אחר, קל יותר להרכיב תמונה מלאה בעלת משמעות. הפירוק והקטיעה של הזמן המסופר מעניק את הצביון המיוחד למחזה. הצורה הספציפית הזו, שבה בחר פינטר, מדגימה ומשלימה את התוכן שבו הוא עוסק: חוסר היכולת של שני אנשים שונים להתבונן באופן זהה על אותה התמונה והתפיסה הסובייקטיבית של כל אחד מהם כתנאי הכרחי להרכבת מציאות אחת. כתוצאה מזה, באופן בלתי נמנע, המציאות עבור כל אחד מהם שונה בתכלית מזו של השני, גם אם היא נסמכת על אותם פרטים עובדתיים.

כל זה טוב ויפה כשמדובר בהבנת הנקרא. אך מה קורה כאשר מגיעים אל שלב הבמה, הלא הוא שלב הבנת הנשמע והנצפה? טקסט שכזה, בדומה לטקסטים של בקט, מציב אתגר לא פשוט בפני הבמאי והמבצעים. כיצד להתייחס אל רצף של שני מונולוגים שלא מתקשרים האחד עם השני מבחינה תמטית-מיידית? ישנן שתי דמויות על הבמה כל הזמן ועליהן לפעול איכשהו במרחב המשותף (פינטר מציין בהוראות הבימוי שלו שדאף מדבר אל בת' אך אינו שומע את קולה ושהיא אינה שמה לב לנוכחותו). הבחירה הבימויית של שילדקרוט נטתה כן לעבר הדיאלוג, למרות חוסר הקשר בין שני המונולוגים. השחקנים (זהר אברון ואריאל קריז'ופולסקי) דיברו אחד אל השניה ואחד עם השניה. גם אם הדיאלוג שלהם לא היה מפורש ברמה הטקסטואלית, הרי שמבחינת התפיסה המרחבית הם פעלו יחד.

נוף. צילום: הילה אילן

בחירה שכזאת היא מעין פשרה: מצד אחד לא כל-כך מובן על מה כל אחד מהם מדבר – מצד שני, כל עוד הם מדברים ביחד, ישנה אשליה של דו-שיח שיכולה להחזיק את המתח הדרמתי על הבמה. זה עבד ברגעים מסוימים. אך במבט כללי על ההצגה ההפסד הוא גדול מן הרווח בבחירה שכזו. כי הויתור על הצלילה לתוך הזיכרון והחוויה הסובייקטיבית של כל אחת מן הדמויות בנפרד, לטובת יצירת דו-שיח כפוי, מותיר את הנסתר רב על הגלוי. במילים אחרות, את הפאזל שהרכבתי בזמן שקראתי את המחזה לא יכולתי להרכיב בזמן ההצגה, אולי רק שליש ממנו.

טעות, בעיניי, לחשוב שפינטר כתב את המילים שלו על-מנת שישארו סתומות, ואני בטוח שרבים יסכימו איתי. אך הטקסטים שלו, ובעיקר טקסט כמו זה, שמוותר בכוונה תחילה על תבנית ליניארית, מציבים אתגר רציני בפני העושים במלאכה: כיצד לחשוף את המילים במקום להסתיר אותן עוד יותר? ישנה טענה שאומרת שכאשר מתעסקים במחזה שאינו מציית לקונבנציות התיאטרליות המקובלות – דווקא שם יש להקפיד על הכללים הנוקשים ביותר של ההיגיון הריאליסטי. שתי סיבות הופכות את האמירה הזו לקלישאה: הראשונה היא שאפשר לסתור אותה בעזרת אלפי דוגמאות, והשנייה, כמו במקרה של ההצגה הזו, היא שיש באמירה הזו משהו מאוד נכון.

"נוף" מאת הרולד פינטר

תרגום: אברהם עוז

בימוי: ירון שילדקרוט

שחקנים: זהר אברון, אריאל קריז'ופולסקי

תאורה: אני אטדגי

ע.במאי: הילה אילן

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 20, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s