בין טוקסידו לזיכרון

אודות האירוע האמנותי-תיאטרוני keep me in mind

מאת: אפרת קדם

ערב סתווי במלון דן כרמל בחיפה. אולי לא נולדתי למעמד הנכון אבל לי זה נראה מאוד, אבל מאוד מפואר.

לאט לאט, נקבצים אנשי האירוע שכותרתו keep me in mind. בראש ובראשונה גיבורי האירוע: ניצולי השואה ומלוויהם ועמם הארות הערות –  זה נאנח בפולנית וההוא שואל היכן המעלית. אנשים ונשים בערוב ימיהם, חלקם דוברי צ'כית, רומנית ויידיש.. בנימין, אסתי, מרים, שרה, זיגפריד, יוסף, וליה  אשר עברו את תלאות מלחמת העולם השנייה ואל סיפוריהם האישיים ניחשף במהלך הערב. אליהם מצטרפים  שגרירי 7 מדינות שונות בטוקסידו ועניבה, אורחים שונים וכמובן המארגנים של האירוע – הבמאית והמפיקה כריסטינה פרידריך, מתאמת האירוע יהודית סיפמן והצלמת סנדרה ת'ן.

לאחר שנפקדנו ברשימת הנוכחות וחולקו לשולחנות המיועדים, נכנסנו למבואה של אולם הכנסים המפואר מאוד, בו ניתן לראות את התערוכה של סנדרה, המציגה צילומים מחיי הניצולים עליהם מבוסס הפרויקט. בשנה וחצי האחרונות סנדרה "כלאה" רגעים מחיי הניצולים כיום, המתגוררים בבית אבות חיפאי, ואף שילבה תמונות מן העבר.

לאחר מכן, מושיבים אותנו בקפדנות גרמנית יש לומר. כאשר "לכל איש יש צלחת", השמות המלאים שלנו רשומים על הצלחת במקום בו אנו אמורים לשבת (גרמנים או לא גרמנים?). לידי יושבת גניה – שהייתה כילדה במחנות עבודה שונים ומגוונים, 3 ילדיה של שרה שהיא אחת מהניצולות שעליהם מבוסס הפרויקט, הסגן של השגריר הבריטי בארץ, אחת מהשחקניות מאוניברסיטת ת"א וחברה של מפיקת האירוח מברלין. בקיצור שולחן מעניין. מאוד.

אין ספק, האירוע בהחלט ראוי להיקרא נשף. הטוקסידו, השמלות, השגרירים מכל העולם, האולם המפואר ואיך לא – ארוחת הערב המפוארת והטעימה. אני חושבת שמעולם לא ראיתי את זכר השואה דר בכפיפה אחת עם סטייק פילה ואספרגוס. אני מניחה שתמיד יש פעם ראשונה.

לאחר הברכות והמנות הראשונות, החל ה"בשר" של האירוע, כלומר הצגת העבודה עם השחקניות והניצולים. האירוע עצמו הנו תיאטרוני במהותו. עם זאת, יש לזכור כי הוא מתרחש בבית מלון בתווך בין השולחנות המהודרים וליד המטבח והבר, כך שמרכיבי התיאטרון כמו במה או תאורה או התייחסות לחלל נעדרים מכאן. על ה"במה" ישנם כסאות ערוכים בשורה עליהם יושבים זה לצד זה השחקניות והניצולים. כאמור, סיפוריהם של 7 ניצולי שואה המציירים את זיכרונותיהם, את הכמיהה להורים שנידונה לגעגוע מתמיד, את הבתים ההרוסים, את הילדות שנגדעה.

הפרויקט נוצר בעקבות שהותה של כריסטינה בבית האבות בחיפה במשך שנה ובהתוודעותה לסיפורי הניצולים. כריסטינה גרמה להם לשתף את זיכרונותיהם, בתחילה דרך ציורים ובהמשך דרך הסיפורים האישיים מתקופת המלחמה. במהלך תקופה זו, פנתה לשחקניות מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א וכל אחת מהן נפגשה עם אחד מהניצולים, שמעה ואימצה את סיפורה או את סיפורו, ובדרך דרמטית של מספרת הפכה לשליחתו.

בין הסיפורים, סיפורה של ליה שאהבה כל כך את הקולנוע ושקיבלה אזהרה מקצין גרמני כדי שתספיק לנוס על נפשה, סיפורו של יוסף שצייר את עצמו מגיל 13 בבר מצווה ועד לגיל 18 בעבודות הכפייה, סיפורה של שרה שקיבלה הבטחה להגן על עצמה והייתה צריכה לבחור בין הצלת חייה ובין לעזוב את אמה,  סיפורו של משה שבו טיפל רופא נאצי שאמר לו שהוא מזהה יהודים מ-30 ס"מ וטיפל בו מבלי להבחין שהוא יהודי, ועוד סיפורים על אהבת נגינה, מפגש ראשון עם השפה העברית איומים ומנוסות – כולם סיפורים אישיים, נוגעים ללב. לעתים, אף הצטרפו לשחקניות חלק מהניצולים עצמם לדיאלוג, אמירה, הבהרה, שיר או הקראה ועצם הנוכחות של רובם ליד השחקניות הייתה עוצמתית ומרגשת. הטקס – הצגה, אם אפשר לקרוא לאירוע התיאטרוני הזה כך, הסתיים בתפילת אלי אלי בה כל המשתתפים לקחו חלק כמובן ובל נשכח – במנה העיקרית.

בתום הארוחה ישבה כל שחקנית בשולחן והביאה עמה מעטפת הציורים ו"קופסת החיים" של האדם שפגשה. במעטפה היו הציורים שכל אחד מהם צייר ובקופסא פריטים אישיים כמו תמונות וחפצים שונים. במקרה שלנו הייתה זו השחקנית עינת, שותפתנו לשולחן, שהביאה חומרים על שרה ששלושת ילדיה ישבו בשולחן. הם גילו דברים חדשים ושאלו את עינת על דברים נוספים שאמם אמרה ועשתה כיוון שהם כילדים מעולם לא דיברו עמה בצורה מפורשת על השואה. לדוגמא, כשאמה של שרה הבינה שהיא חייבת להציל את עצמה ולעזוב היא בירכה אותה בברכה יהודית הנאמרת ביום שישי על מנת להגן ולשמור על הילדים, וזהו פרט שילדיה של שרה לא ידעו והתרגשו מאוד לגלות בהצגה.

המאזינים סביב השולחן מקבלים את המעטפה והופכים בעצמם למספרים מחדש ולשליחים של הסיפור אותו אוחזים הם בידיהם. זאת, מתוך כוונה להעביר באופן חי וישיר סיפורים אישיים של 7 אנשים בכל העולם, מתוך אחריות וכבוד לחיים ולמתים גם יחד. הפרויקט ימשיך להגיע גם למקומות שונים בעולם בתמיכת גרמניה, ישראל והמדינות המארחות. Keep them in mind

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 20, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s