על ההצגה "בומפס והופ"
מאת: שלי קלינג
"בומפס והופ", הצגת יחיד בכיכובה של עירית נתן בנדק, מגוללת את סיפורה של אישה לא צעירה שהופכת לאם. זירת ההתרחשות היא רכבת ישראל, הגיבורה נוסעת לפגישת עבודה בתל אביב ותוך כדי נסיעה מספרת ליושבת מולה את מהלך חייה מאז החליטו היא ובן זוגה להביא ילד לעולם ועד להווה, שבו חייה עומדים להשתנות שוב.
בעודה מספרת את סיפורה אנו חוזרים עמה אל תקופות שונות בחייה, החל מטיפולי הפוריות, דרך יחסיה עם אמה, הלבטים והחששות שליוו אותה כשהטיפולים לא הצליחו וכשכבר כן הצליחו, הציפייה לתינוקת, הלידה, השמחה והקושי שבהתמודדות עם האימהות והעתיד שעומד לחזור על עצמו. את ההצגה ביים אסף בלאו, לפי טקסט מאת דורית פרומר ברזילי, שגם הפיקה.
רוב הזמן יושבת האישה על כיסא הרכבת, שמחליף תפקידים בהתאם למקום ולזמן הקשורים בזיכרונותיה של האישה. מושב הרכבת הופך לכיסא בבית קפה כשהאישה מתנה צרותיה מול חברתה הטובה, הרזה הקרייריסטית ונטולת הילדים. אחר כך הוא הופך לכיסא גניקולוג כשהאישה מגיעה לטיפולי הפריה, מתמודדת עם מתמחה חסר רגישות וחסר הומור. האישה מוציאה ממגירות שונות הטמונות בתוך מושב הרכבת כריות המשמשות אותה כספת פסיכולוג, שלא מדבר, רק מהמהם. המושב הוא גם המיטה הזוגית שהיא חולקת עם בן זוגה שדוחף אותה להמשיך בטיפולים למרות חוסר ההצלחה, למרות העובדה שהיא מרגישה שהיא מאבדת את עצמה ורוצה אולי להפסיק ולוותר. לבסוף, הופך הכיסא לספה בסלון שבו משתובבת התינוקת, שהופכת לילדה, שמתישה את אמה ודורשת ממנה לוותר שוב על עצמה למען האימהות.
בומפס והופ. צילום: פנינה נוימן
השימוש במושב הרכבת, שהוא התפאורה היחידה בהצגה ושסביבו מתרחשת כל העלילה, מדגיש את העובדה שהנוסעת נמצאת במסע שאין לו ממש התחלה ואין לו סוף, כל תחנה בחייה היא חלק מהמסע הזה שאנו כצופים נוטלים בו חלק לרגע, לפני שנמשיך הלאה, כמו הגיבורה. אחת הסצינות המשעשעות ומעוררות ההזדהות בהצגה היא זו שבה נתן בנדק שולפת מתיקה צנצנת גרבר ואוכלת את תוכנה בכפית פלסטיק, כשבת שיחה הדמיונית משתוממת על כך היא שוטחת בפניה את מעלותיו של הגרבר, אותו היא מגישה כלפתן לאורחים, וכמלית לעוגת תפוחים מושקעת, "רק תקפידי לספר כמה קשה עבדת על המלית", היא מייעצת לבת שיחתה, בחורה צעירה ולא נשואה.
הכותבת, דורית פרומר ברזילי, עוסקת בהומור במצבים מוכרים שמלווים את בנות המעמד הבינוני ומעלה כשהן הופכות לאימהות באמצע החיים, אחרי שבנו לעצמן קריירה ותפיסת עצמי מגובשת. הרצון העז להפוך לאם, מגובה בתפיסה חברתית על פיה אם את לא אימא אז נכשלת ולא עשית כלום בחיים מעורר קונפליקט.
מצד אחד, רצון עז להגשים את עצמך כאם, מצד שני שאיפה אחרת, סותרת כביכול, למה שעשוי להיקרא הגשמה עצמית בעולם הגברי. כך ,למשל סצינה שבה הגיבורה משתתפת ב"מעגל נשים" שהיא מגיעה אליו כדי להתחזק, ודברי המדריכה (אותה כמובן משחקת בנדק בעצמה) – "ננוע במעגלים, ניצור את הספרה שמונה, מה זה שמונה? שמונה זה אין סוף… עכשיו מעגלים הפוכים…" – רוב האמהות העכשוויות משתתפות בלפחות סדנת נשים אחת כזו, סדנת הכנה להריון, סדנה להעצמה נשית, בה הן נדרשות לגלות את הרכות שבתוכן, את הקבלה, את הנתינה. התפרצותה של הגיבורה, על המדריכה ובנות המעגל, כשהיא צועקת שהיא לא רוצה יותר להכיל ולהבין ולקבל אלא רוצה להיות אני, עצמי, מציגה את הקונפליקט שבו עוסקת ההצגה. כדי להיות אישה שלמה אני צריכה להיות אימא, אבל כשאני הופכת לאימא אני מרגישה שנלקח ממני משהו ואיני יכולה להיות אדם שלם.
"בומפס והופ"
כתיבה: דורית פרומר ברזילי
בימוי: אסף בלאו
משחק: עירית נתן בנדק
עיצוב תאורה: זיו וולושין
עיצוב פסקול: אורן שרייבר
הפקה: דורית פרומר ברזילי
תאריכי הצגות קרובות:
יום ראשון 24/11 ושני 25/11
בשעה 20:30, אולם צוותא 2