פטיש הצדק של מרג'ורי

סקירת ההצגה "יצרים"

מאת: אירית ראב

תארו לעצמכן (אני מרשה לעצמי לפנות אל הרוב הנשי שבקהל, כי לצערי, על אף שבנים גם נופלים קורבן להתעללות מינית, הסטטיסטיקה עומדת "לצידנו") שניצבת בפניכן ההזדמנות לנקום בגבר שאנס אתכן, הטריד אתכן בשירות הצבאי, נגע לכן בתחת כשהושיט את היד לקחת משהו אחר, נעץ את מבטו בחזה שלכן או שפשוט אמר דברי זימה על גודל המחשוף שלכן וצחק עם חבריו. האם הייתן עושות את זה? מחזירות לו כגמולו, אולי אפילו חותכות את הגבריות שלו, במקרים קיצוניים מקעקעות את מילת התואר המתאימה על מצחו? או שהייתן מחליקות את זה, אומרות שזה לא משנה כי המעשה כבר נעשה? האם הייתן מעדיפות להיות עוד אות בדרך לבית המשפט או שהייתן לוקחות את הצדק לידיים?

אלו בדיוק הנושאים שההצגה "יצרים" מתמודדת איתם. ההצגה מספרת על מרג'ורי, אישה צעירה החיה בדירה סמוך לכביש המהיר, יחד עם שתי שותפות. יום אחד, נכנס אל ביתה גבר צעיר בטענה שהוא מחפש מישהו אחר, שכבר לא גר שם. לאחר ניסיונותיה להוציא אותו מהבית, הוא משתלט על העניינים ומנסה לאנוס אותה, תוך השפלות חוזרות ונשנות. הניסיון כמעט ומצליח עד שברגע של הסחת דעת, מרג'ורי מצליחה להביס אותו וכובלת אותו בתוך האח שבדירה. לאחר שהשותפות חוזרות לדירה, הן לא ממש מאמינות שהאונס אכן קרה. מנקודה זו, מתחילה דרך חתחתים בה מרגו'רי מנסה לגרום לשותפות לשתף איתה פעולה להוציא את הצדק לאור, למנוע מהבחור לשכנע אותן להאמין לצד שלו ולמנוע מהמשטרה להגיע, כדי שלא יכניסו אותה לכלא בעקבות החטיפה שהיא בעצם עשתה.

במקרים מסוימים, בייחוד כאשר לא נעשה אונס של ממש, אבל הנפש כבר הוחתמה ונשרטה, יש פה קרב בין המילה שלה לבין המילה שלו. אין ראיות של ממש ועל כן אין במה להיאחז. לכן, ההצגה הזו מביעה את האזורים האפורים של ההתעללות המינית והיכולת של החברה המודרנית להתמודד איתה. דבר זה מקבל משנה תוקף, כאשר המותקפת לוקחת את המושכות ומנסה להוביל לצדק. מהו אותו צדק? רק בסוף ההצגה מבינים.

מתוך "יצרים". צילום: סיגל טלמור

המחזה, אגב, מבוסס במידת מה על סיפור אמיתי. מכרה של המחזאי, ויליאם מאסטרוסימון, נאנסה בביתה. המכרה פנתה למשטרה, האנס נלכד ונשפט, אבל לא היו ראיות שהוא אכן האנס. בתום המשפט, לאחר שהאנס זוכה, הוא ניגש אל המכרה ואמר לה שאם חשבה שהאונס היה רע, אז הפעם הבאה שייפגשו תהיה גרועה יותר. מאז לא יכלה לחיות בשקט. היא היתה בטוחה שבכל רגע נתון הוא יחזור ויעשה את זה שוב, רק שהפעם לא יותיר אותה בחיים. בשיחה עם מאסטרוסימון, המכרה הודתה כי היה רגע אחד באונס שדעתו של האנס הוסחה, היא יכלה להימלט אבל לא עשתה זאת. היא הוסיפה ואמרה כי לו היו לה רק עוד חמש דקות עם האנס, אז היתה סוגרת חשבון. המחזה, על פי המחזאי, נכתב כדי להציג מה יכול היה להיות אם אכן היו לה אותן חמש דקות.

ההצגה, בניצוחו של אודי רצין הבמאי, ובהשתתפות השחקנים שגיא מינץ, שימרית אביקסיס, אמנדה סורודי ואפרת לישפיץ, מציגה בתיאטרון הסימטה. העבודה עליה החלה באופן מקרי. רצין נכח באודישן מסוים ושמע את שגיא מינץ מדבר על המחזה. באופן מקרי, או שלא, רצין עצמו עבד על המחזה כששיחק בניו יורק, ואף הופיע בו בתיאטרון הטרילוגיה בעיר. במהלך העבודה על אותה הצגה, רצין גילם את ראול האנס. בשלב מסוים במהלך החזרות הוא לקח את שתי השחקניות והבמאית לבית בפרברים, שם עשו את החזרות באופן אינטנסיבי. באופן טבעי, העבודה על ההצגה זלגה אל היחסים ביניהם במציאות, דבר שהקשה והפרה את העבודה עצמה. לא בכדי, כנראה, רצין בחר ששיר הפתיחה של ההצגה בתיאטרון הסימטה יהיה שיר הפתיחה מהסדרה האלמותית "שלושה בדירה אחת".

את החלל המאתגר משהו של האולם העליון בתיאטרון הסימטה, רצין עיצב, בעזרתה של המעצבת עינת תלם, כך שיתאים לחדר עינויים מהמאות הקודמות. דבר המתאים כשוט ליד לעינויים שמרגו'רי מעבירה את ראול, אם בנעיצות המוט של האח ובאם בשפיכת מים רותחים או אמוניה על ראשו. על אף הריאליזם של המחזה, הבמה מעוצבת בצורה קצת יותר סימבולית, כאשר המטבח והחדרים הפנימיים מסומנים על ידי מסגרות מתכת שחורות. דבר זה מבטא גם את אחד הנושאים העיקריים של ההצגה – היה או לא היה אונס.

האם להאמין למרג'ורי, שלפי דברי אחת השותפות אוהבת להתהלך חצי עירומה כאשר מגיעים גברים לבית, או להאמין לראול, שעל פי דבריו בסך הכול הגיע כדי לעשות שיחת טלפון והיא השתלטה עליו ועינתה אותו? רצין ביקש לגרום לקהל להפעיל את הדמיון שלו, להשלים בכוחות עצמו את הנעשה על הבמה. הסמיכות הזו בין הקהל לבין הנעשה על הבמה מתחזקת על ידי יציאת הדמויות מהבמה אל הקהל וישיבתן בקרבו. בחירה זו רק מעצימה את השאלה המהדהדת בראש לאחר שההצגה מסתיימת ויוצאים אל סימטאות יפו העתיקה – האם גם הצופה יוכל וירצה להחזיק בפטיש הצדק של מרג'ורי ולדרוש נקמה או שיגרום לה לוותר ולעזוב ידיים?

יצרים

תיאטרון הסימטה

מאת: ויליאם מאסטרוסימון

תרגום: מרים קיני

בימוי והפקה: אודי רצין

משחק: שימרית אביקסיס, שגיא מינץ, אמנדה סורודי ואפרת ליפשיץ.

עיצוב תפאורה: עינת תלם

עיצוב תלבושות: שימרית אביקסיס

ניהול הצגה: אורלי וולקוביסקי

עריכה מוסיקלית: רום דביר

תאורה: יואב גינדי

הצגות נוספות:  25/11 , 26/11 , בשעה 21:00

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 19, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s