כמה זה עולה לנו?!

ביקורת ההצגה "שרוליק"

מאת: אנה מינייב

מחזה פוליטי, שחקני שנה ג' בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין על במה אחת עם שחקני הקאמרי, משה קפטן ממונה על הבימוי ויוני רכטר על המוסיקה והעיבודים – בהחלט נשמע כמו מצע להצגה מצוינת.

לצערי לא כך היה הדבר.

אתחיל כתבה זו בהבהרה חשובה. אני צופה רבות בהצגות העולות בסטודיו של לוינשטיין ואני נהנית. המחזור המסיים את לימודיו בקרוב הנו מחזור משובח ומוכשר מאוד וזה תענוג לצפות בהם על הבמה.

אבל, וזה אבל גדול מאוד באמנות התיאטרון, ישנם פרמטרים נוספים בכל הקשור בהעלאת מופע.

"שרוליק" הנו מחזה מאת שי להב ויוני זיכהולץ, העוסק בנושא הרלוונטי מכל במדינת ישראל, רווית הקרבות והמלחמות. העלילה מתארת את שרוליק, בחור צעיר וישראלי אשר מתמודד עם הטראומה שהותירה אחריה מלחמת לבנון הראשונה בכלל ועל אביו הנכה והלום הקרב בפרט. בכל שלב בחייו נאלץ שרול להתמודד עם הענן השחור הזה מעליו, מילדותו שהייתה מהולה באלימות, הגיוס לצה"ל בשירות קרבי, שירות צבאי כהלכה, השחרור, היחסים עם חברת ילדות, השירות בענף ההייטק, הבריחה אחר החיפוש העצמי בהודו, החזרה ארצה ולבסוף צו 8 הקורא לו לצאת למלחמת לבנון השנייה. סגירת מעגל, כמו שנאמר.

את התפקיד הראשי, שרוליק, מגלם אלכס קרול, אחד השחקנים המוכשרים והמבטיחים שיצא לי להכיר בתקופה האחרונה. יחד עם זאת, לא אוכל לומר שתפקיד זה היטיב עמו, למרות הקושי הגלום בו. את המשפט האחרון, לצערי, אני כותבת על כל השחקנים שעמדו על הבמה, והיו הרבה. משה קפטן, שבחר לביים את המחזה הזה בסגנון אופרת רוק, כהגדרתו, יצר הצגה שלא מאפשרת להזדהות עם הדמויות על הבמה. יתרה מכך, השאיפה להציג הצגה עם 20 שחקנים באולם ההצגות היחסית קטן של בית הספר, הייתה החלטה שלא החמיאה כלל לאופי ההצגה. הדבר שהכי חרה לי בבחירה הזאת, הוא שהשחקנים המוכשרים שציינתי קודם נבלעו להם בתוך ההמון ולא ניתנה להם האפשרות להוציא את כישרונם לאור.

מתוך "שרוליק". צילום: רדי רובינשטיין

אלמנט בולט שאפיין את ההצגה הוא האווירה המינית המוקצנת ששררה על הבמה, ללא סיבה מוצדקת וגם ללא חן נדרש. הגניחות והאנחות שליוו את המתרחש על הבמה גרמו לי לתהות האם ההצגה הזאת, שמיועדת להופיע בשלב מסוים על במת הענק שבתיאטרון הקאמרי, לא תוכל להסתדר ללא הטריגר הסקס-אפילי התלוש הזה.

רגעי החסד בהצגה היו כאשר על הבמה שקטו הרוחות ונוצרה לרגעים אינטימיות מלבלבת, אשר לוותה לרוב בשירת המספרת, אותה גילמה נעמה שיטרית. זמיר, כך כתבתי לעצמי בפנקס ההערות שלי כאשר שמעתי את שירתה היפיפייה. עוד אומר כי הצגה זו יכלה להראות שונה לגמרי אילו בחר קפטן לתת לשטרית את שרביט השירה לאורך כל ההצגה, ללא כל ליווי מצד השחקנים. אינני טוענת כי שירתם לקתה בחסר, אלא רק שייחלתי לכאב, לדמעה, לצמרמורת שיכולה להיווצר רק בתנאים סטריליים ואינטימיים של העמדת הצופה אל מול מציאות ההקרבה המעגלית בה אנו נמצאים כחברה ישראלית.

יש מחיר לעצם היותנו ישראליים, כך טוען המחזה, והמחיר הזה כבד, וזה חתיכת נושא לדבר עליו. נכון ש"כולם" מדברים עליו, אבל לשם זה נוצר התיאטרון ואם אנחנו לא נדבר, תיווצר במדינתנו שתיקה רועמת התומכת בשכול. אנחנו "הדילרים של השכול" נאמר בהצגה, ולי נותר רק להנהן בדממה לאור העובדה המצערת הזאת.

כפי שציינתי, צפוי שהצגה זו תעלה על במת הקאמרי, למרות שהשמועות אומרות שעקב בעיית תקציב מוכרת, הצגה זו לא תצלח את דרכה לשם. אם אכן יצליח הקאמרי להתגבר על בעיה זו, תזכו לצפות בהפקה מושקעת המכילה להקה חיה על הבמה, רמה מקצועית גבוהה, שיתוף פעולה עם שחקנים מקצועיים מהקאמרי, במאי מוכשר ועטור הצלחות, מוזיקאי מוכשר ומוערך וכן צוות גדול שעמל על הצגה זו.

יחד עם זאת, ישנן הצגות שעלו בתיאטרון הרפרטוארי ודיברו על נושאים שהקהל הישראלי העדיף לא להיחשף אליהם, והן ירדו במהירות הבזק מהבמה, ואולי זאת הסיבה שיצר קפטן הצגה גדושה באלמנטים בידוריים שמרככים את העלילה המציגה את המציאות העגומה אותה אנו חיים. בין אם תעלה לבסוף ההפקה ובין אם תיוותר כמזכרת לשיתוף פעולה מבורך, אני מקווה שמחזה זה יזכה יום אחד לעלות שוב על במת התיאטרון, באינטרפרטציה אחרת, כזאת שתבהיר כי "גיבור" איננו פועל יוצא של בית הרוס.

 

מאת: שי להב ויוני זיכהולץ

מוסיקה ועיבודים: יוני רכטר

בימוי: משה קפטן

ניהול מוסיקלי: טל בלכרוביץ'

עיצוב תנועה: עמית זמיר

הדרכה קולית: דוקי עצמון

עיצוב תפאורה: עלי קפלן וילדמן

עיצוב תלבושות: מאיה לייבוביץ'

עיצוב תאורה: אורי מורג

בהשתתפות השחקנים: אלכס קרול (שנה ג), רועי קקון (הקאמרי), כנרת לימוני (הקאמרי), מונה מרקוביץ' (הקאמרי), נעמה שטרית (הקאמרי), שמעון חאבא (שנה ג'), אורי לייזרוביץ' (שנה ג'), עידו וולפוביץ' (שנה ג'), נתנאל אזולאי (שנה ג'), אור אדרי (שנה ג'), דפי אלפרן (שנה ג'), עינב ברלוי (שנה ג'), תימור כהן (שנה ג'), קרן סלנט (שנה ג'), הילה שלו (שנה ג'), שיר קליפר (שנה ג'), ירדן ברכה (שנה ג').
נגנים: נועם ישראלי (תופים), עדן ניר (גיטרה חשמלית), ליהי אשל (בס), תמיר ליבוביץ' (פסנתר).

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאגר כתבות, מרתה 19, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s