לפני כמה ימים, בנסיעה שגרתית למדי על קו 45, יצא לי לשמוע שיחה של שני סטודנטים למדעים מדויקים. בין הא לדא, הם הגיעו לזה שאמנויות, ותיאטרון בפרט, הם לא תואר אמיתי. שאולי, אחרי הלימודים והקריירה, אם יהיה זמן, יעסקו בזה.
ואז, בנקודה זו, אוזניי עמדו ושערותיי סמרו, אבל לא אמרתי כלום.
יכולתי להגיד שלהיות שחקן או במאי בתיאטרון של ימינו זה אחד המקצועות הכי קשים שיש.
יכולתי לקום מולם ולהגיד שינסו הם ללמוד כל היום ואז לעשות חזרות כל הלילה, ובין לבין להחזיק איזו עבודה שתשלם את שכר הדירה.
יכולתי לעמוד במרכז האוטובוס ולקרוא בקול גדול שלפחות אנחנו, יוצרי התיאטרון, מגשימים את הנפש ולא אונסים אותה לשבת במשרד כל היום.
גם יכולתי לבקש מהם את הכסף לניתוח הפלסטי שאצטרך לעשות בגלל שהם קדחו לי במשך חצי שעה חור עמוק מאוד בראש.
אבל לא עשיתי דבר, אולי בגלל שזה האופי שלי, אולי בגלל שלא מדובר במופע תיאטרון שובר מוסכמות. רק ייחלתי שישתקו וחזיתי איך בעוד שלוש שנים, כשיגמרו את התואר, יעמדו באחת ההפגנות וידרשו שכר שווה וערך אמיתי לעבודה שהם עושים.
מקווים שתיהנו,
אירית ראב
עורכת מרתה יודעת
מרתה יודעת 