מאת: נועה בן ארי-קדר
אני מותש.. השבועות האחרונים ממש גמרו אותי. לא פשוט להיות אחד המקומות הפופולאריים בבניין בתקופה זו של השנה. כל החזרות האלה, וההכנות.. אני מרגיש כל כך מנוצל.. יש לי סחרחורת. סטודנטים נכנסים, סטודנטים יוצאים. לא אומרים שלום, לא סוגרים אחריהם את הדלת.. מה זה? נולדתם באוטובוס? גם אני אשמח לחמש דקות של פרטיות. לא כ-ולם צריכים לדעת מה קורה בפנים.
שלא תבינו לא נכון, אני אוהב את החבר'ה האלה עם ההתלהבות שלהם, היצירתיות, הדמיון… אבל יחד עם כל זה מגיע הרעש, הלכלוך והבלגאן. הרבה בלגאן. ובתוך כל הלהט הזה, הם לפעמים גם מרשים לעצמם קצת יותר מדי….
היה לי "תקל" לפני כמה זמן עם קבוצה שרצתה לצבוע אותי בירוק זרחני בטענה שהשחור מדכא. חשבתי שנשמתי פורחת. הלו, הלו עד כאן! ירוק זרחני זה לא בחוזה שלי. מסמרים – כן, תליות – בסדר, קשירות – ברצון, הדבקות – אפילו עם דבק חם. אבל אני לא עושה צבע. שחור זה מרזה ושחור זה אלגנטי. זה אני. למזלי, ההנהלה התערבה ושם זה נגמר אבל עדיין, לא פעם פרצופים והערות נזרקות לכיווני: "אויש, קצת מעופש פה" או "איזה באסה, נתקענו עם 121, היחיד שנשאר…"
"נתקענו!! " סליחה חברים, זה מה יש. רוצים חלל חדש יותר? מבריק יותר? לכו ל- "בר-שירה" או ל-"גילמן". ואם לא תמצאו את מבוקשכם, לפחות הקפיטריה שם- גורמה.
הקולגות שלי צוחקות עלי שנוסף על הכול גם נהייתי היפוכונדר.
"אתה חייב לנשום" אומר לי פאסטליכט. "קח את הדברים בפרופורציה".
– "לך קל לדבר. אתה גדול, מרווח. אם מישהו לא נהנה אצלך, הוא בכיף יכול להישען אחורה ולהירדם. וחוץ מזה כמה כבר מבקשים את עזרתך בפסטיבל הזה? אתה בחופש! אולם הרצאות. "
– "חבר, חדר זה חדר. אתה חייב ללמוד להכיל."
– "להכיל? תוקעים לי פי שלושה אנשים יותר ממה שניתן כי לא נעים מקהל המאחרים שנשאר בחוץ, פלוס תפאורה.. אני מרגיש שהקירות סוגרים עלי, אין לי אוויר! תגיד, אתה מריח משהו מוזר? אולי זה מהמזגן? מהשירותים? אני לא נראה לך חיוור מכרגיל?"
דיברתי עם אולם קראוטהמר, או בשם הבמה שלו- 207 ב'.
– "אתמול שמעתי שיחה של סטודנטית בטלפון שבלי בושה הכריזה שאני קטן!! אתה לא היית מפתח חרדת ביצוע? מה אם לא ימצאו אותי בזמן? מה אם אנשים יסתירו אחד לשני, ינסו לזוז והכיסאות יעשו מלא רעש?"
– "אוי, באמת."
– "מה אוי באמת? מה אוי באמת? אתה לא צריך לדאוג לכיסאות כי בך יש פודיום מדרגות גדול עם מושבים."
– "זו עסקת החבילה. אין מה לעשות. אתה חייב להיות אטום. רגשית. תזכור שאנחנו חומר ביד היוצר. צריכים לתת לתיאטרוניסטים לעשות בנו כרצונם. שילבישו אותך בתאורה ותפאורה, כיאה לבן-מקסיקו. אני אישית מופתע בכל פעם מחדש, סקרן להיווכח מה אייצג הפעם. קשה, נכון. אבל זאת העבודה. נסה ליהנות מזה. ואם זה לא עובד, תעצום עיניים ותשנן בלב פעם אחר פעם מה שרבים וטובים כבר אמרו לפנינו: 'אמנות או נמות.' "
מרתה יודעת 
נועלה בן ארי קדר
ברכות לתוספת המרעננת לשם… השם התרווח והכישרון נותר כשהיה.
"חדר 121" הוא חדר גאוני. חבל שהוא לא מעריך את עצמו מספיק. אולי צריך לשלוח אותו לחדרו-טרפיסט…
נהנתי. תודה לך
תודה צביקה!
תענוג! עונג צרוף לקרוא את שכתוב!