כל אחד והבמה הקטנה שלו

על פסטיבל סמולבמה

מאת: אירית ראב

לפני קצת יותר מ-11 שנים, סטודנטית צעירה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, החליטה לעשות מעשה. מאחר ולא היה מספיק מקום או במה לסטודנטים בחוג להציג את יצירותיהם, היא החליטה לשמוע לעצת "אם לא נותנים לך – תיקח" (עצה ששגורה בפי רבים בחוג לתיאטרון) והגתה פסטיבל המחבק ומאגד יצירות תיאטראליות של תלמידי החוג. בסיוע של רבים וטובים, הסטודנטית הצעירה הזו, לילך דקל-אבנרי שמה, הצליחה להתחיל מסורת הנמשכת עד היום.

מאז, מים רבים עברו מתחת לגשר בניין מקסיקו, בניין הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב, ורבים הם הסטודנטים והיוצרים שלקחו חלק בפסטיבלי smallבמה במהלך השנים. על כל אחד ואחת, הפסטיבל השפיע בדרך אחרת. לכן, ניסיתי ללקט מעט מהסיפורים האלו, ליצור מעין תצרף שבסופו של דבר יבטא את המשמעות וההשפעה של הפסטיבל הזה.

נכון, היו הרבה ביקורות עליו. חלק טוענים שהפסטיבל התמסחר עם השנים, נעשה עוד אבן בוחן לאמנות מסחרית ורדודה, המתאימה עצמה היטב למיינסטרים התיאטרלי בארץ. אחרים גורסים כי הפסטיבל מזמן איבד את עקרונותיו. כי על אף שהצוותים האמנותיים הצהירו חזור ואמור כי הפסטיבל הנו על טהרת הסטודנטים באוניברסיטה בכלל, ושל החוג לתיאטרון בפרט, למעשה פסטיבלים רבים כללו שחקנים מן החוץ, ואף שחקנים וותיקים, עם רזומה עשיר מאחוריהם.

מתוך ההצגה "עוד שקל אחד אני בהודו", השתתפה בפסטיבל סמולבמה 9

אבל, אם נשים את חיצי הביקורת בצד לזמן מה, נראה כי ההשפעה שלו על אלו שלקחו בו חלק נותרה עד היום. על כן, פניתי אל חלק מהיוצרים הללו, וניסיתי לשמוע מהם איזה שהוא סיפור על הסמולבמה, איזה סיפור מרגש או אנקדוטה מצחיקה המסמלים עבורם את הפסטיבל. עם זאת, פרט לאחדים, אותם ניתן לספור על פחות מאצבעות יד אחת, אף אחד לא יכול היה לספר לי משהו מסוים שקרה, רק על האווירה הכללית, על התמונה הגדולה יותר, על טביעת האצבע שזה הותיר עליהם, לטוב ולרע.

כי אם תחשבו על זה דקה, מדובר על חבר'ה צעירים, שאוהבים תיאטרון עד אחרון נימי גופם ומוכנים להקדיש לו כל כך הרבה זמן ואנרגיה, בלי כל תמורה כספית. כל זאת, רק מתוך אמונה בדבר החמקמק הזה שנקרא יצירה. דניאל רבנר מסכם זאת בצורה טובה. רבנר, שכיהן כמנהל האמנותי של פסטיבל סמולבמה החמישי, ציין כי על אף העובדה שהפסטיבל שניהל השפיע עליו בצורה משמעותית ביותר, בין אם מבחינה מקצועית ובין אם מבחינה אישית, הדבר שהוא זוכר יותר מכל הוא שהם האמינו במה שהם עושים. כל מי שלקח חלק בפסטיבל האמין בכל לבו בדבר הזה, וזה הצליח. לא בכדי, כל ההצגות בפסטיבל היו מלאות עד אפס מקום.

ואם נשים את הציניות בלוקר, האמונה התמימה הזו, היא זו שמחדירה את הלהט להמשיך וליצור, גם אם נשבר הגב מלסחוב קוליסות ופנסים וגם אם נשבר איבר אחר מוויכוחים וחזרות עד אור הבוקר. בסופו של דבר, זה מה שמשפיע על כל אחד, וזה מה שגורם לכל אחד לקחת את הסיפור הקטן שלו, אבל להרגיש כמו פיסת פאזל חיונית ביותר, כל פעם מכיוון אחר.

בדרך כלל, סטודנטים בחוג משתתפים מספר פעמים בפסטיבל, בין אם לפני הקלעים ובין אם מאחוריהם. לי עצמי, יש ארסנל של פיסות פאזל מהסמולבמה, חלקן טובות מאוד, את חלקן אעדיף לשכוח, אבל כל אחת מהן אני נוצרת בליבי, וכל אחת מהן לימדה אותי כל כך הרבה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 18, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s