על ההצגה "לפקח ולהעניש"
מאת: אנה מינייב
אין לדעת מה עתיד לקרות לאדם שבידיו כוח שלא תחום בשום גבול, אך כולנו עדים, בצורה כזאת או אחרת, לעובדה שהכוח הזה הינו ממכר ותוצאותיו יכולות להיות הרסניות.
ההצגה "לפקח ולהעניש" עולה בפסטיבל Small במה שעומד להתקיים בשבוע הבא באוניברסיטת תל אביב. ירון שילדקרוט, סטודנט באוניברסיטה, כתב את המחזה בהשראת ספרו של מישל פוקו – פילוסוף צרפתי שעסק רבות במאבקי כוחות ובמעמדות חברתיים. את המחזה ביים ירון רוח, גם כן סטודנט באוניברסיטה, זאת הפעם הראשונה שהוא מביים במסגרת הפסטיבל.
העלילה מתרחשת במעונה של הגבירה (זהר אברון), שבקומתו התחתונה תא כלא חשוך, ובו יושב אסיר חדש. הגבירה מצווה על נתיניה לשמור על האסיר בחיים ולגרום לו לאכול, אך המשימה מתבררת כבלתי אפשרית לאור העובדה שהאסיר מסרב לאכול, וחמור מכך, מסרב להשמיע קול. איש אינו בטוח במאת האחוזים שהוא אכן נמצא שם, אך ציוויה של הגבירה לא משאיר מקום לתהיות מיותרות.
ההיררכיה היא מילת המפתח בהצגה זו, הגבירה נושאת בתואר השליטה, הקצין (מתנאל בראשי) שבידיו מופקדים חייו של האסיר, הסוהר (דביר ברון) אליו מעביר הקצין את האחריות על חייו של האסיר, והנתינה (ענת זאוברמן) אשר קרבתה לגבירה עולה לה ביוקר. "כל זה זה משחק" אומר ירון רוח, שבתהליך העבודה חקר את גבולותיו של המונח "כוח" לסוגיו. בהתאם לכך, המשחק מתקיים על לוח שחמט, עליו משחקים המשתתפים בחזק וחלש, אדון ועבד.
התקופה בה מתרחשת העלילה איננה מוגדרת בדיוק. על פי תלבושות הדמויות ניתן להבין כי מדובר בעבר הרחוק, בימים בהם היו טירות, אדונים וגברות, נתינים ומשרתות. אך העבר הרחוק איננו היסטוריה, והמחזה הזה נוגע בדיוק באותן נקודות חשופות מהן סובלת, או שמא נהנית, האנושות גם היום. במבט ריאליסטי, לא הרבה השתנה. האדונים והגבירות, שהתחבאו במרומי טירותיהם, יצאו אל העולם והחלו להראות את נחת זרועם ללא כל חשש, והנתינים, היו וישארו לעד, שכן איזו מין חברה יכולה להתקיים ללא עבדים?
ירון רוח מציין כי עד היום לא הייתה לו אפשרות לביים מחזות מורכבים מסוג זה, "יש בו אלגוריה למחזה פוליטי וגם אגדתי. יש משהו מאוד אפל ועמוק בכתיבה עצמה ועל הבמה". הסוד של ההצגה הזאת הוא האיפוק של כל אחת מהדמויות שעל הבמה, למרות האלימות הברוטאלית המתרחשת לנגד עיני הצופים, ישנה תחושה שהעלבון, הכעס והכאב הפיזי נבלעים על ידי הדמויות והם מסרבים להשמיע צליל. ה"ירונים" לא חוסכים באלימות, מפאת הנאמנות לדרמה, ואולי גם בגלל הנאמנות לאמת.
מוכר? אכן. כפי שאמר פוקו, לכל תקופה ישנן שיטות השליטה והענישה שלה, ומדור לדור משתנים האמצעים והמוסדות, אך הרעיון ניצב בעינו- הכוח נמצא בכל מקום ולמי שיש יותר ממנו ישלוט ביד רמה ככל הניתן.
זוהי הצגה בת 40 דקות שמשאירה את הקהל במתח לכל אורכה, אין לדעת עד איפה תרחיק הגבירה לכת עם הקפריזות הקיצוניות שלה, אפשר רק לנחש האם בתא אכן יושב אסיר ומי הוא בשביל הגבירה, אי אפשר להיות בטוחים שהנתינים יישארו בחיים, ובטח שאי אפשר לצפות את המהלך הבא על לוח השחמט.
תהליך העבודה על ההצגה החל לפני כשלושה חודשים כאשר נעשה ציוות בין המחזאי לבמאי. ירון שילדקרוט, המחזאי, בחר להתרחק מחדר החזרות ולהגיע מדי פעם בכדי להתרשם. "ירון נתן לי יד חופשית", מספר ירון רוח, הבמאי, דבר שאיננו מובן מאליו בכלל. תהליך העבודה במסגרת כזאת איננו תהליך פשוט, בין היתר, מפני שהתקציב נמוך וההשקעה גדולה, "לי יש בעיה עם פרינג'", אומר ירון רוח, "כאשר שחקנים מעמידים תפאורה ואחרי חצי שעה עומדים על במה לשחק, משהו מתפספס". יחד עם זאת, ירון מרגיש שהוא קיבל הזדמנות "זה תהליך של למידה, אני לומד מהשחקנים והם לומדים ממני, אמנם יש הרבה לחץ, אבל זאת הזדמנות עבורנו".
אחד הדברים המיוחדים בתהליך העבודה הזה, הוא שהשחקנים נמצאים בשלבים שונים של הלימודים שלהם וחלקם כבר סיימו את לימודיהם. זהו שילוב שנדיר למצוא על הבמה, ונראה שיש בו גם משהו קסום. "מה שמיוחד שהשחקנים הם סטודנטים, עדין לא מקצועיים אבל עם רעב גדול", אומר ירון, ואני אומרת שלפעמים הרעב הזה יותר חשוב מכל השאר.
החזרה בה נוכחתי הייתה במסגרת שבוע טכני, שבוע שבו מותר לעצור חזרות ולחזק ניואנסים, לומר לכם את האמת, לצפות בחזרה כזו זאת חוויה מעניינת שהשאירה בי טעם לעוד. כולי ציפייה לצפות בתוצר הסופי. כולי תקווה שהמסר יחלחל, ולו רק קצת, אחרת, נזכה שוב ושוב לביקורה של הגברת, שמחליפה מפעם לפעם את האדרת.
לפקח ולהעניש
מאת: ירון שילדקרוט
בימוי: ירון רוח
משתתפים: זהר אברון, מתנאל בראשי, דביר ברון, ענת זאוברמן
דרמטורגיה: גיא אלון
מוסיקה: אמיר לקנר
עיצוב חלל ותלבושות: אני אטדגי
עיצוב תאורה: גיא גלילי
קרבות במה: דימה אוסמולובסקי
ע. במאי: שלי קירה
ההצגה תופיע בכל ימי הפסטיבל, בשעות: 18:15, 22:00 באולם 206 ב'.
מרתה יודעת 