מאת: לילך דקל-אבנרי – יוזמת, מייסדת והמנהלת האמנותית של פסטיבל smallבמה 1.
אוקטובר 2012. לפני יותר מ10 שנים, 12 במדויק, עוד הייתי סטודנטית. סטודנטית לתואר שני בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. באותם ימים לחוג היו הפקות תאטרון מתוקצבות, באופן המעורר קנאה היום. אבל, הטקסטים שעלו בחוג היו של גדולי הכותבים, ולניסיונות על מחזות של סטודנטים לא היתה במה. לאחר שיחה עם מי שהיה ראש החוג, פרופ' שמעון לוי, הבנתי שחייבים להרעיד את האדמה. שאם לא נעשה מעשה זה לא יקרה. פניתי לחבריי לספסל הלימודים – שי שבתאי שהיה לדרמטורג של הפסטיבל, וניר טורק – שהיה למפיק ויחד נכנסנו לחדר, נעלנו את עצמנו בו ויצרנו קונספט.
אחד השלבים הכי קשים היה למצוא שם. כמו בבחירת שם לילד, נדמה לך שבכך אתה משפיע על גורלו. הצעות עלו, ונפלו אחרי מלחמה עקובה מדם, ובדם ליבנו נלחמנו. כמו בשירה – מה יהיה הדבר שבהכי מעט יגיד הכל? אחרי כמה ימים בחמ"ל, ועשרות שמות, פתאום זה נזרק לאוויר: "שמאלבמה". אני חושבת שהיה זה ניר. בום – המשמעות הבימתית, הפוליטית והסטודנטיאלית כולן בשם אחד. דממה. התחלנו להסתובב בחוסר שקט. כן, יש כאן משהו. הבטנו זה לזה בעיניים וחיוך קטן התחיל לבצבץ. זה הרי ביטוי הלקוח מהעולם שלנו, מעולם התאטרון, כלומר יש כאן רובד סמוי, כמו בדרמה טובה, ויש לזה קונוטציות פוליטיות וזה אולי ירגיז כמה אנשים, ואם נכתוב שמאל באנגלית, נרוויח גם את הקטן. והרי משם התחלנו: במה קטנה למחזות של סטודנטים. קטנה, ורק לכמה ימים, פחות משבוע, אבל במה! בלי תנאים רק תשוקה, אמונה עצמית וצורך להזיז קצת את העמודים.
משהיה שם, כוננו וועדה אמנותית ופרסמנו קול קורא. תוך חצי שנה הרמנו את smallבמה. פסטיבל הסטודנטים הראשון, שנעשה על ידי הסטודנטים, בשביל הסטודנטים, בליווי ודרמטורגיה של סטודנטים ובהתנדבות מלאה של כל המעורבים בדבר . השגנו תמיכה מצחיקה להפקות, מתנת אגודת הסטודנטים שהספיקה לקניית בד או השכרת אלמנט הכרחי. כ60 סטודנטים, ומתנדבים חדורי מוטיבציה ממגמת תאטרון של תיכון אלון ברמת השרון – שהיו לקופאים ולסדרנים, יצרו פסטיבל חדש ובועט והשאר היסטוריה.
והנה הילד בן 11. הרעב והצמא הזה לא חולפים. זה מרגש אותי כל שנה מחדש. הפסטיבל הלך וגדל, ובשנים האחרונות השותפים התרחבו והתקציבים גדלו. כולי תקווה כי התשוקה לטלטל, לפרק, לבעוט ולהתנסות היא זו שתמשיך להוביל את היוצרים, והבמה הקטנה הזו, שכבר לא כל כך קטנה היא, תאפשר ליוצרים ללכת אחרי האמת שלהם מבלי להכניס שיקולי התקבלות.
מרתה יודעת 