שיעור בתיאטרון פוליטי

על אי-הגעתו של פיטר ברוק לארץ

מאת: מיה אופיר מגנט

לפני מספר שבועות התפרסמה הודעתו של במאי התיאטרון פיטר ברוק  שביטל את ביקורו בארץ. להקתו של ברוק "Bouffes Du Nord" הייתה אמורה להופיע עם ההצגה "החליפה" בתיאטרון הקאמרי בתל אביב אבל לאחר שקיבל ברוק פניות מגורמים פרו פלסטינים שונים שביקשו ממנו לבטל את הגעתו לישראל כאות מחאה כנגד הכיבוש, הוא כתב מכתב לתיאטרון הקאמרי בו הוא מסביר כי לאחר חקירה ותהליך מעמיקים החליטו לבטל את הופעתם.

עומרי ניצן, המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי, כתב בתגובה להודעת הביטול כי צריך לראות את הפעולה של ברוק מעבר למשמעות האמנותית שלה כאות אזהרה למדינת ישראל שהופכת למדינה מוקצית שאינה עוד חלק מהעולם התרבותי והאמנותי. ניצן מזכיר כי ברוק הנו איש תיאטרון  שאינו מנותק מפוליטיקה ומכיר את המציאות הישראלית, כמו כן, להקתו של ברוק הופיעה גם תחת המשטרים החשוכים בעולם ועל כן סירובו להופיע בישראל הוא חמור ביותר. מצד שני הביע ניצן את התנגדותו לחרם בטענה כי חרם לא יכול להביא למחשבות חדשות ועל כן אינו אפקטיבי.

להפתעה של ניצן מביטול ההצגה היה שורש ברור. כמה שבועות לפני שברוק ביטל את ההצגה, הוא כתב מכתב שונה בתכלית למארגני המחאה הפרו פלסטינים שהפצירו בו לא להופיע בתיאטרון הקאמרי משום שהוא הסכים להופיע באריאל. במכתב זה כותב ברוק כי למרות שהוא אינו תומך בפעולות הממשלה הישראלית, הוא אינו מעוניין לבטל את ההופעה כי לפי ניסיונו חרם יכול רק ליצור ולחזק מחסומים ואילו מטרת הלהקה שלו לחדור דרך מחסומים על מנת ליצור קשרים חזקים בין אנשים.

יוצרים בעלי תודעה פוליטית המגיעים לארץ מעוניינים לרוב להצהיר על דעתם לגבי המתרחש כאן ונוקטים בדרכים שונות כדי לעשות כן. לעומת ברוק, הסכים הבמאי הגרמני תומאס אוסטרמאייר לערוך את הצגתו "המלט" בפסטיבל ישראל בשנה שעברה ובחר דרך שונה כדי להצהיר על עמדתו. לפני תחילת ההצגה עלה אוסטרמאייר לבמה וביקש להקדיש את האירוע לזכרו של השחקן והבמאי ג'וליאנו מר-חמיס, שנרצח כחודשיים לפני כן בג'נין. אוסטרמאייר הסביר שהחליט להופיע בישראל למרות הפצרותיהם של חברים וקולגות. הוא בחר להגיע לארץ משום שלדעתו אמנות ותיאטרון הם חלק מדיאלוג וישראל צריכה לערוך דיאלוג עם קולות מסוימים שראוי שישמעו אותם. בסוף הנאום נעמדו כל האנשים באולם על רגליהם ומחאו כפיים. מעבר לצורת המחאה הלגיטימית שבחר אוסטרמאייר, היה משהו מביך בסיטואציה הזאת בה במאי שאינו מעורה במתרחש בארץ מפציר בקהל שרובו הגדול ממילא יהודי שמאלני, לנהל דיאלוג ולשמוע את מי שראוי שישמע. אוסטרמאייר הצהיר על עמדתיו ו"התנקה" ואילו הקהל שמח למחוא כפיים להכרזה שממילא האמין בה ואז לשבת ולצפות בהצגה בלב שלם.

דרך מחאה נוספת יכולה להיות התוכן של ההצגה עצמה. ההצגה "החליפה" שלהקתו של ברוק הייתה אמורה להציג נכתבה על ידי מחזאי דרום אפריקני שחור, שמת בגיל צעיר בשל אכזריות משטר האפרטהייד. המשפטים שפותחים את המחזה מציינים כי הסיפור הזה יכול להתרחש רק תחת דיכוי. עומרי ניצן הביע את אכזבתו מכן שברוק בחר בדרך של חרם ולא נתן להצגה שלו לדבר בזכות עצמה ולהדהד בראשיהם של הצופים.

כל צורות המחאה הללו ואחרות אפשריות ואפקטיביות במידה כזאת או אחרת.  לדעתי הדרך המעניינת ביותר היא כאשר התכנים של ההצגה רלוונטיים לנושאי המחאה. לתיאטרון יש כוח לפתוח את המחשבה, להעלות רעיונות חדשים ולהראות לנו את המציאות מנקודת מבט אחרת.

השיעור הראשון שהעברתי בבית ספר שהתחלתי ללמד בו השנה עסק בשאלה "מה זה תיאטרון?". הראיתי לתלמידות קטע מתוך ההצגה "רומיאו ויוליה" של תיאטרון הגלוב ואחת מהן אמרה בהפתעה "תראו, רומיאו שחור!". "למה אתן חושבות שבחרו בשחקן שחור לתפקיד הזה?" שאלתי, והן אמרו "כדי שיראו את ההבדל בין רומיאו ויוליה ואת הקרב בין הבתים שלהם". "ואם היו מעלים את ההצגה הזאת בארץ איזה שחקן היו יכולים לבחור?" אני מקשה עליהן והן עונות לי "שחקן ערבי".

תכנים פוליטיים וחברתיים עולים לא אחת בבית הספר ובטח שבמהלך שיעורי תיאטרון שמעודדים אותנו להיות ביקורתיים, לבדוק ולשאול שאלות. השאלות של התלמידות שלי מצביעות על תחילת התהוות של מחשבה ביקורתית. אני שמחה להיות נוכחת בתהליך פיתוח המחשבה הביקורתית של התלמידות שלי, לעודד אותן להביע דעה ולנתח את המציאות סביבן, אך באותה השעה אני גם מודעת למורכבות הסיטואציה הזאת. מורכבות שנובעת בעיקר מהעובדה שבית הספר בו התחלתי ללמד השנה נמצא באריאל.