משבר זהות

סקירת ההצגה "העצב של השכן עמוק יותר"

מאת: מור זומר

"העצב של השכן עמוק יותר" מציגה עולם-חלום מסויט, בו הצבעים בוהקים וסימני השאלה עולים כמו אדים מן המטבח. זהו סיפורן של ארבע נשים המתעתעות בגבר אחד. טענה רווחת היא כי שיחת נשים משתתקת כאשר נכנס גבר לחדר; אלא שכאן, בהצגה שאין בה מלל (לפחות לא בעל משמעות), הנשים מדירות את הגבר מענייניהן בכך שהן נופלות ומתות.

האישה הנכנסת אל המטבח ראשונה היא זו שרוקחת את התעתוע: היא יוצרת נוזל אדום בוהק, דמוי דם, ומפזרת אותו על גבי הלובן המרכיב את חלל המטבח בו מתרחשת ההצגה כולה. לאחר מכן, היא נשכבת בקצהו, נוגעת בו אך מעט. לאחריה נכנסת האישה השנייה; בשונה מהראשונה, היא מחליקה על הדם ולאחר מכן מתבוססת בו, כמו נהנית מקיומו ומהסבל – או ההתנגדות – שהוא מייצג. האישה השלישית אינה נוגעת בדם; עם סיגריה תלויה בקצה פיה היא ניגשת להתקין ארוחה לגבר העתיד להגיע הביתה, ולבסוף מתיישבת אל השולחן ושומטת את ראשה עליו. האישה הרביעית נכנסת כאשר דלי בידיה, לכאורה בכדי לנקות את הדם; במקום זאת, היא דוחקת את ראשה לדלי ונעלמת אל מחוץ למטבח.

כל אחת מהנשים מבטאת תכונה אחת בולטת, והיא הקובעת את יחסה לשלולית הדם: הראשונה היא עקרת בית חייכנית; היא נוגעת בשלולית אך מעט בקצות אצבעותיה, מרמזת על התמודדות עם נשיותה על היבטיה הכעורים, והימנעות ממנה בעת ובעונה אחת. השנייה מגושמת וחולמנית; דווקא היא מכסה עצמה בדם ומתבוססת בו, ואף חוזרת אליו כאל מקום בטוח בכל פעם שהיא חשה מאוימת, מובסת או מושפלת. כל ניסיונותיה לבטא את עצמה בפני חברותיה מסתיימים בחזרה שקטה אל מקומה ספוג הדם, שהיא כביכול הכרה בנחיתותה. השלישית נשית ומפתה; היא כמעט שאינה נוגעת בדם, כמו מודעת לנקודות התורפה בהן נשיותה אינה אסתטית ומהווה חולשה בעיני אחרים, ומשתדלת להתרחק מהן. בשל כך, יחסה אל האישה השנייה הוא הקשה ביותר: השנייה "שוחה" במה שנתפס כטמא ומעיד על חולשה, בעוד השלישית נמנעת ממנו בכדי לשמור על חזותה החזקה והאסתטית. האישה הרביעית עיוורת לאורך רוב ההצגה; היא תוחבת את ראשה לדלי, קרי טומנת את ראשה בחול, מתעלמת מהעולם וממתינה שהסכנה תחלוף. היא נוגעת בשלולית מדי פעם אך אינה מייחסת לה חשיבות, בין השאר משום שאינה רואה אותה.

זה מעניין, משום שניתן להבין מכך שאינה מייחסת חשיבות מיוחדת לביטויי הנשיות. היא אינה מתייחסת גם לנשים האחרות, ומערכת היחסים היחידה שהיא מקיימת היא עם הגבר. היא אינה רואה גם אותו, נוגעת בו בטעות ובחטף, נבהלת ומגיבה באופן חינני וילדותי הכובש את ליבו.

במובן מסוים נראה כי כל הנשים הן אחת: הן בנויות מתכונות מובחנות ועזות הטבועות בתודעה הנשית, כך שנראה כי אם "נחבר" ביניהן תיצורנה דמות נשית אחת, רבת פנים, המייצגת את הנשיות "הקלאסית". כאשר נכנס הגבר אל המטבח, כל אחת מהנשים במקומה: כולן מתות. כל עוד הגבר מחוץ למטבח, הנשים פעילות וממשיכות בחייהן: הן מדברות, מעשנות, משחקות קלפים ומשוחחות זו עם זו. כאשר הגבר נכנס, הן מעמידות פני מתות- או שמא הן מתות באמת, ולמעשה מתקיימות בעולם רפאים משלהן?

הצבע האדום מייצג לעיתים קרובות באמנות מיניות נשית, דם ומוות, ושלושת הדברים קשורים זה בזה: הווסת והלידה, דימום ופציעות אנושות; זהו מעגל החיים. הנשים בהצגה בוחרות בעצמן כיצד להתייחס לאותו דם פיזי ומטאפורי המכתים את רצפת המטבח: האם להתבוסס בו? לגעת בו קלות? להיקלע אליו אך להתעלם מקיומו? או שמא לא לגעת בו כלל? כל אחת מהגישות כלפי הדם מייצגת אופן התמודדות שונה עם כל מובניו הסמליים, התרבותיים והחברתיים. הדם נתפס כדבר מה מלוכלך, לא רצוי, כפי שנשים נתפסות לעיתים כמלוכלכות ולא רצויות משום שדם הווסת הופך אותן לבלתי טהורות.

מעניינת במיוחד בעיניי דמותה של האישה השנייה. ההחלטה להתבוסס בדם, לרקוד בתוכו, להשתמש בו הן ככלי להבעה עצמית והן כמקום בטוח ומוגן לחזור אליו מעידה על התנגדות להגדרת הנשיות כדבר מה טמא או מסואב; הדבר מוזר עוד יותר משום שהיא מביעה גם חולשה וחוסר ביטחון לעומת האישה הראשונה והשלישית: הן אינן "משתפות אותה במשחק", היא אינה חלק מהשיחה או האחווה הנשית שהן יוצרות ביניהן. נראה שדווקא היא מקבלת את נשיותה באופן המלא ביותר, למרות שבמובן מסוים היא גם "בורחת" אליה.

יש לציין כי כל זה נעשה ללא שיחה של ממש בין הדמויות. מידי פעם מחליפות ביניהן האישה הראשונה והשלישית כמה מילים באנגלית, או ג'יבריש דמוי אנגלית (קשה מאוד לשמוע), אך בעיקר מלווה ההצגה בסאונד הזוי משנות ה-50 של המאה ה-20; פרסומות רדיו, תסכיתים, מערכון מ"לוסי אהובתי" (I Love Lucy), שיר של פרנק סינטרה וכדומה. כל אלה, בשילוב הביגוד והתפאורה, ממקמים אותנו במרחב משונה המדמה את שנות ה-50, אך מוסיף להן את הנופך התרבותי שנקשר בתקופה זו מאז. מעניין לחשוב על הדם והמוות בהקשר של שנות החמישים התמימות והמאושרות. הכול נראה תמים ואסתטי כלפי חוץ, בעוד בפנים סוערים היצרים. מדובר בכמעט חילול הקודש, הפיכה של משהו בעל קונוטציות חיוביות לרווי דם ותככים.

לבסוף, זוכה האישה הרביעית בלבו של הגבר והוא מסיר את הדלי מראשה, חושף אותה לעולם ואת עצמו אליה. אולי האישה הזו, שאינה מייחסת חשיבות להיבטים הבוערים לכאורה של זהותה הנשית, היא האישה האולטימטיבית. אולי, בעצם, על כולנו לעטות דלי על ראשינו ולהתמקד בדרכנו שלנו, מבלי להשוות עצמנו לאחרים.

העצב של השכן עמוק יותר

תיאטרון תמונע

הופעות קרובות:

10.10, יום רביעי 20:00

31.10, יום רביעי 20:00

מאת ובבימוי: עמנואלה עמיחי

שחקנים רקדנים: ג'רמי אלפסי, אילה ברסלר נרדי, מירב דגן, תמר לוין, מירב אלחדף

עיצוב תאורה:ארז שורצבאום

עיצוב תלבושות: יערית אליהו ועמליה נמרוד

עיצוב תפאורה: יסמין הראל, עמנואלה עמיחי

עיצוב גרפי: עדי רפופורט

מוסיקה מקורית: תמי ברק

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 17. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s