למה לערב הורים?

רשמים מההצגות ארוחה משפחתית ופוליו – פסטיבל עכו – חלק ראשון

מאת: חווה ירום

תארו לעצמכם מצב בו ארוחה משפחתית תמימה לכאורה, כזו החווים בכל בית ובית, נהרסת שוב ושוב ושוב ושוב. דבר זה מקבל ביטוי ניכר ופסיכוטי משהו בהצגה "ארוחה משפחתית" המשתתפת בפסטיבל עכו. ההצגה, מאת אריאל ברונז ובבימויו של מתן זרחיה, מתארת ארבע ארוחות משפחתיות, שמתחילות באופן מאוד מבטיח ומסתיימות בקול חריקה, מיתר קרוע ומישהו מדמם על הרצפה או על השולחן. לא רק באופן מטפורי.

מאחר ומדובר בארבעה קטעים, שבכל אחד יש דמויות אחרות ועולם בדיוני אחר, ההצגה עצמה לא מביאה לקהל את התיאטרון הקונבנציונאלי של הצגה בעלת עלילה אחת, עם התחלה, אמצע וסוף. אבל פה בדיוק החן שלה, ולזה, בין היתר, נועד פסטיבל עכו. להעניק במה להצגות שונות, בעלות פרספקטיבה אחרת ואמיצה על השגרתי.

מבין ארבעת הקטעים, נגע ללבי, בדרכו המיוחדת, הקטע בו במהלך ארוחת צהריים שגרתית למדי, אבא ואבא שואלים את הילד איפה היה בבית הספר, ותוך כדי מגלים שלא רק שהבריז מבית הספר אלא עשה זאת כדי להיפגש עם החברה שלו, רחמנא ליצלן. תוך כדי חקירה משטרתית אלימה למדי, הם מוציאים ממנו את האמת, ובדרך גם מציגים את החברה החטופה, וגורמים לילד המבועת להצהיר כי לא ייפגש איתה לעולם. במילה אחת – אדיר.

יש לציין גם את המשחק המצוין והמדויק של צוות השחקנים, ובייחוד נועה בירון ואלון אופנהיים, שיכולותיהם הקומיות והניואנסים הקטנים, העצימו את ההצגה כולה.

בין קטע לקטע, נשמע קולם של הורי השחקנים עצמם, כאשר כל אחד מהם סיפר סיפור מצחיק אודות השחקן כשהיה קטן. במידת מה, יש פה קשר לארוחה משפחתית ולמשפחתיות עצמה כמכלול, אבל חוץ מקטעי מעבר הם לא תרמו הרבה להצגה.

מתוך ההצגה ארוחה משפחתית. צילום: יוהן שגב

ואם כבר מערבים הורים, הצגה נוספת בפסטיבל עשתה שימוש מעניין ומקסים בהורי  היוצרים. ההצגה פוליו, מאת ובבימוי הילה גולן, התקיימה בבית הספר היסודי אל מנארה, כאשר בין צוות השחקנים, השתתפו גם הורי השחקנים הראשיים והבמאית. אין ספק שמדובר במיצג מקסים, אבל לא יותר מכך.

ההצגה ניסתה לבחון את דמותו של הילד כאשר הוא נכנס אל כתלי בית הספר ואת כל המרכיבים הקשורים לכך. כל זאת, תוך שילוב של אינספור אלמנטים אחרים. קריאות יזכור, קטעי טקסים של חגים ומועדים, משחקי כדור, שירי ילדים, הזזת שולחנות ממקום למקום, תחפושות שלד ופיל, סיפורי ההורים על ילדיהם השחקנים, סיפורים מאחורי הקלעים של ההצגה, השמת כיסאות על מעקות הבטון של קומות בית הספר, תזמורת כלי נשיפה ומצילתיים, נגינת חליל צד, ריקודים ועוד ועוד. כל העומס הזה לא מוביל לדבר מלבד ללקיחת אופטלגין נגד כאב הראש שנוצר, ובטח ובטח שלא תורם להצגה עצמה. אבל, בין כל אילו, עדיין היו קטעים נוגעים ללב, כמו העלאת הזכרונות של עזרא דלומי, אבי השחקנית ניבה דלומי, כשזו ביקשה ממנו לספר לה על ילדותה ולשיר לה שיר שנהג לשיר לה.

אני מבינה את הרעיון שעומד מאחורי הניסיון, אבל בפועל הניסיון עצמו הוא כמעט טוב וטעון שיפור. יתר על כן, נכון שפרינג' דורש מידת מה של הקרבה וחוסר נוחות מהצופה, אבל אין זה אומר שיש להושיב אותו במושבים רעועים ומרדימי איברים. עצם הישיבה על מדרגת אירובי במשך שעה וקצת אינה מוסיפה לחווית הצפייה, אלא עלולה רק לגרום להתרעמות ותסכול.