בת ים חתולית

רשמים מפסטיבל בת ים לתיאטרון רחוב

מאת: אפרת קדם

תיאטרון ברחוב, כמו שמנוסח בבת ימית אם להיות נאמנה למקור, זוהי חוויה ייחודית בעיני ובה ה"רשות נתונה". לא במובן האלוהי של המונח, אלא במובן הזה שבו שני השותפים ההכרחיים והמשמעותיים ביותר בחוויה התיאטרלית, השחקנים והקהל, הם נטולי עכבות. השחקנים והיוצרים חופשיים ומשוחררים מהמחויבות, המעיקה לעתים, של מוסכמות קונבנציונליות כגון הצגה באורך מלא, שימוש בחלל סגור, "תמורה לאגרה" בבחינת תשלום הכרטיסים (המופעים כולם בחינם) ויכולים ליצור ולעשות את הדבר הכי הזוי או שרוט שעולה בדעתם, הרבה פעמים כזה שלא ניתן לעשותו במסגרות אחרות. ואילו הקהל גם הוא חופשי מכבלי אותן המוסכמות ויכול לבוא בכל שלב, לדבר או לאכול בזמן המופע והכי חשוב – ללכת ולעבור הלאה אם לא מספיק מעניין לו. כך נפגשים השחקנים והקהל כמו שני חתולי רחוב למפגש מעט אכזרי בכנות וחוסר ההגנה שלו. לא מקרה הוא שסמלו של הפסטיבל הוא של חתול שלוף ציפורניים. זהו מפגש בלתי אמצעי שבו המופיע אינו מוגן במעטה העוטף של התיאטרון הקונבנציונלי ולעתים אף זוכה לתנאי "שטח" לא תמיד פשוטים כמו רעש רחוב/מסוק שעובר/ תנאים משתנים של מזג האוויר וכמובן ההמולה הכללית עם קשייה הייחודיים של התרבות הישראלית "מאותגרת" האדיבות ועתירת דחיפות, ישירות, בוטות והבעת חוות דעת בקול רם באמצע מופע למול עיניו של השחקן….נו שוין.

האווירה בבת ים היא נעימה ולא יומרנית. בכל כיכר או נקודה מרכזית ישנם נותני שירות צעירים ואדיבים השמחים לתת מידע לגבי מיקום ושעות האירועים, ועלון המחולק חינם אודות המופעים דרכו ניתן למצוא ולהתמצא בקלות. הרחוב הראשי סגור לתנועה והאנשים הרבים מטיילים בו ותרים אחר מופעים שונים ומשונים. יש הרבה רוח באוויר שכולנו תקווה שהיא כבר רוח סתווית המבשרת את קץ החמסינים המעיקים (ובייחוד זה ששרר באותו היום).

המופע הראשון בו נתקלתי (ללא תכנון מראש – מודה) היה המופע של  תיאטרון פלייבק "הדים" שאותו, יש להודות, לא ראיתי עד תומו בעיקר הודות לסאונד הצווחני והצורמני שהיה כבר בשלב מוקדם בלתי נסבל. אך לעצם העניין, הקבוצה בעצם הציגה תרחיש של שוד בנק ובעזרתו של הקהל ובשיתופו מספרים את הסיפור עם האינפוט שאנשי הקהל מביאים. עבודתם דומה מעט לעבודת המקהלה (לפחות בדוגמאות הראשונות אותן ביצעו מהרעיונות של הקהל) במובן של עבודה משותפת ובה חוזרים על כמה משפטים בוורסיות שונות, בצורה ריתמית עם מקום לאלתור בניואנסים שונים. כאשר נראה כי השחקנים המיומנים בעבודה בסגנון הזה – ובעצם התוכן משתנה מפעם לפעם בהתאם להצעות ולסיפורים הבאים מהקהל. אין זו מלאכה פשוטה לקיים תיאטרון פלייבק ברחוב, בייחוד בנסיבות בהן הרבה מהאנשים נקלעים להיות קהל ולא בהכרח התכוונו לכך, ועל אחת כמה וכמה כשהקהל בתיאטרון פלייבק הוא שותף פעיל.

מתוך המופע  ווילהאוס

המשכתי למופע אחר – ווילהאוס (the wheel house) , או בתרגום חופשי "בית הגלגל" של קרקס Acrojou הבריטי. מופע של גבר ואישה הנעים בתוך גלגל שהוא ביתם והאפיונים שלו הם על זמניים – שעון מחוגים, כביסה תלויה על חבל, שידת מדפים והכל כאילו מאיזה עולם אחר, לא מוכר, כולל הלבוש שלהם. את כל האינטראקציה ביניהם כזוג ועם העולם הסובב אותם הם מקיימים בתוך ומתוך הגלגל, תוך שהם מתגלגלים זה בזה, בתוך הגלגל. בתחילת המופע הם ממש מתגלגלים, כשהקהל עמם, אל עבר אזור ההצגה ובתומה מתגלגלים בחזרה אל נקודת המוצא, כך הכינוי מעשייה אקרובטית בהחלט תואם את האירוע. לצערי חווית הצפייה שלי הייתה כה מתסכלת עקב ההליכה הצפופה של הקהל והקרבה לגלגל עצמו שאפשרו לראות רק מבעד לשערות של זה שנעמד לפנייך ושל זו ששלחה את הילדים קדימה והם קצת דרכו עלייך בדרך ונותרת מאחור… אך ממה שהצלחתי לתפוס ולהקשיב אכן מדובר במופע קצר וקסום.

המופע הבא שאליו הגעתי היה אנונימוס של הכוריאוגרפיות רחלי זוהר וסמדר כהן בו המופיעים בעלי פנים כחולות, חולצות אפורות, מכנסי ג'ינס ונעלי סניקרס (מעין תלבושת אחידה), ומנהלים אינטראקציה תנועתית של הליכה במקום (שיכול להיות רחוב או כל מקום אחר). עם קשת מגוונת של מפגשים, יחסים וצורות במרחב, שיכולים להיווצר כתוצאה מהחומר הבסיסי הגולמי הזה של הליכת רחוב פשוטה לכאורה.

בשלב זה, שפחתכם החרופה והעייפה נאלצה להצמיד את ישבניה אל קרקע כלשהי וסוף סוף גם לראות משהו מהתחלה ועד הסוף – משב מרענן של חווית צפייה….

לבסוף, ראיתי חלק ממופע קצר שנקרא home is less  אותו יצרה איריס סמרה שנכנסה לעולמה של הומלסית המגדלת בובות ברחוב ובונה עולם שלם משל עצמה עם אירועים, חגיגות, שירים וטקסים "אוטרקיים". בעיניי, היא לא הצליחה לייצר תקשורת עם הקהל (ייתכן שתרמו לכך היעדרם של אביזרי הגברה מכל סוג שהוא) אלא בעיקר מעין הצצה לעולמה הפרטי של חסרת הדיור הזו ואולי לעולמם של חסרי הדיור בכלל. המופע, כפי שסמרה עצמה מעידה, נוצר מתוך המחאה החברתית דאשתקד (זוכרים?) שיריית הפתיחה שלה היתה כשאנשים יצאו לרחובות וגרו באוהלים…

יצאתי מבת ים בתחושה חביבה בהחלט של תיאטרון חי ונגיש ובמובן מסוים גם קליל ולא מחייב. כמו בכל פסטיבל, חלק מהמופעים איכותיים פחות וחלק מהמופעים איכותיים יותר, אך החוויה בכללותה היא מומלצת בהחלט.

מועדים לשמחה!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 17, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s