אותנטיות זה שם המשחק

רשמים על פסטיבל בת ים לתיאטרון רחוב

מאת: נמרוד עמית

יש בבת-ים משהו אותנטי. אני לא מכיר הרבה בת-ימים ומניח שלא כל האנשים שהגיעו השנה לפסטיבל גדלו, התחנכו וחיים בבת-ים, אבל השיטוט בין ההמונים ברחובות בת-ים סיפק חווייה מיוחדת. כאילו משהו מהציניות התל אביבית (וכבודה של הציניות במקומו מונח) נשאר מאחור.

האותנטיות שעליה אני מדבר אינה קשורה למאפיינים אינדוודואליים של אדם זה או אחר, אלא לישות מרובת הראשים הזאת, המכונה "קהל". אין זה משנה אם הוא מורכב מבני נוער מהפריפריה או מפרופסורים בורגנים, לנוכח תיאטרון רחוב טוב, כולם חוזרים להיות ילדים פעורי פה וזבי חוטם. הקסם הזה, המתחולל במרחב הציבורי, יוצר קתרזיס הנגיש לכל מי שרוצה לקחת בו חלק ודווקא הרב-גוניות של משתתפיו תורם להעצמתו.

הקהל שהגיע השנה לפסטיבל תיאטרון רחוב בבת-ים, סיפק לטעמי את חוויית התיאטרון האולטימטיבית. מבלי להמעיט בערך המופעים, שחלקם היו ראויים מאוד, תגובות הקהל, תחושת האחווה והאווירה בחוצות בין מופע למופע, הם שסיפקו את מרבית ההנאה.

אם כבר לבד

ישראל

המופע התיאטרוני "אם כבר לבד" מתרחש באוטובוס אמיתי. קהל ההצגה מורכב ברובו מנוסעי אוטובוס אמיתיים שלא בהכרח ידעו מראש, או בדיעבד, שהם הולכים להעביר את הנסיעה הביתה בחברת 6 דמויות בדיוניות, שיהפכו את הנסיעה לחווייה תיאטרלית קרקסית ומצחיקה. הדמויות, שלכל אחת מהן רקע שונה (שיכור, שחקנית מתוסכלת, זוג שרב על הוצאות להימורים וכו'), עולות בזו אחר זו לאוטובוס בתחנות שונות לאורך מסלול הנסיעה, משלמות כנוסעים מן המניין ונוסעות באוטובוס ככל שאר הנוסעים.

לעיתים, הדמויות מפתחות אינטראקציה בינן לבין עצמן ולעיתים עם נוסעי האוטובוס. לדוגמא, כאשר אחת הדמויות נקלעת למצוקה, מספר דמויות מנסות לסייע לה. לפעמים גם נוסעים מסוימים, שאינם בטוחים כי מדובר בקטע מבוים, מנסים אף הם להושיט יד. בכל נסיעה מן הסתם מתקיימות אינטראקציות שונות, בהתאם לנוסעים המזדמנים ולשאר המשתנים הבלתי תלויים בשחקנים, אך תמיד על הבסיס הדרמטי המוכן מראש.

מתוך "אם כבר לבד". צילום: שיר לי ווגנר

סוד קסמו של המופע טמון בעובדה שבניגוד להצגות רחוב קונבציונאליות, שגם בהן יש בדרך כלל מימד לא קטן של אלתור, כאן הקהל לא תכנן מראש לראות את ההצגה. ההצגה במידה רבה "נכפית" על הקהל ואינה חושפת את עצמה כהצגה, אפילו לא במשך מספר דקות לאחר שכל השחקנים יורדים מן האוטובוס, אפילו לא כשבזמן הנסיעה נשמעות מחיאות כפיים ספונטניות מצד הנוסעים (מה שקרה מספר פעמים בהצגה שבה נכחתי).

אבל הקסם הגדול ביותר לדעתי, וזאת יאמר לזכות היוצרים, הוא בתגובות הקהל. התיאטרון האמיתי, כפי שאמר ברכט, הוא התיאטרון של היומיום, התיאטרון שנמצא ברחוב, האותנטי, וזה בדיוק מה שקורה במופע "אם כבר לבד". החווייה שהמופע מספק אינה רק חווייה של צפייה בהצגה, אלא גם של צפייה בקהל והרגשת השתייכות וחיבור לקבוצת אנשים זרים שבמקרה עלו על אותו האוטובוס.

אם כבר לבד

בימוי: רועי הרץ רוסו

שחקנים יוצרים: מיטל בן יהודה, רועי הרץ רוסו, איתן כרמלי, אורי לוין, מיכל פלח נעים, אביטל תדהר.

מוזיקה: גלעד תדהר

ייעוץ אמנותי: קרין שטאנג

סספנד'ס טנגו

שיתוף פעולה בין אמני קרקס אווירי מצרפת לאמנית וידאו מישראל.

המופע "סספנד'ס טנגו" הנו מופע מחול המתרחש על קיר ענק של בניין על הטיילת. הרקדן והרקדנית המופיעים קשורים בחבלי גומי מן הגג ותלויים למעשה בין שמיים וארץ, כשהקיר מאונך להם. כך הם יכולים לקפץ, לדלג, לשהות באוויר ולבצע מהלכי מחול שלא היו מתאפשרים על הקרקע ונראים כאילו נלקחו מתוך משחק מחשב. על רקע הופעתם מוקרן על הקיר וידאו ארט ומושמעת מוזיקה משתנה בהתאם לקצב הריקוד.

מחזה מרהיב לא פחות מההופעה המרהיבה למעלה, סיפקו מאות האנשים שעמדו למטה עם צוואר מורם כדי לא להפסיד את האקשן. והאקשן (לא רק תנוחת העמידה) היה עוצר נשימה. הכוריאוגרפיה המחושבת של הרקדנים יצרה תחושה של זרימה וריחוף. אלמלא התנועות העדינות וה"ריקודיות" של הרקדנים, ניתן היה לחשוב שספיידרמן הגיע העירה.

הודות לגודלו העצום של הקיר ולחלל החיצוני שבו מוקם המופע התאפשר להמוני אנשים לצפות בו יחד. האווירה לאורך המופע, כמו בהרבה מופעים אחרים של הפסטיבל, הייתה שלמרות הטרוגניות הקהל ומניין משתתפיו, הוא היה כאיש אחד. בין אם בחרדה לגורל הרקדנים, התפעלות מאפקט תאורה דרמטי או מכל הקונספט האמנותי המיוחד, בין אם הצופה שלידך היה נער מתבגר או זוג צעיר עם תינוקת, החווייה הייתה משותפת. זו בדיוק המהות של תיאטרון רחוב במיטבו.

סספנד'ס טנגו

רקדנים: אריק לקומט וויולאן גארו, צרפת.

כוריאוגרפיה: אריק לקומט ואודיל גייסן.

מוסיקה: ג'ררדו ג'רז לה-קאם.

וידאו ארט: אסנת עילם, ישראל.

רצח במוטל

צרפת

במופע "רצח במוטל" מגלמים שני אנשים, ללא מילים, כמה מסצנות המתח המפורסמות של הקולנוע בכלל ושל הקולנוע של היצ'קוק בפרט. לרשות השחקנים עומדים מספר אביזרים, כגון בד אדום המסמן דם, מסגרת עץ המסמנת חלון, וילון המסמן מקלחת וכו'. לאורך רוב המופע, בעת ששחקן אחד התעסק עם אביזר מסוים בצד אחד של הבמה, השחקן השני דובב במיקרופון את הסאונד שהיה אמור להתחולל בעת הסצינה. לדוגמא, בעת שהשחקן עם האביזרים גילם שודד והלך בצעדים חרישיים, השחקן השני יצר דרך המיקרופון סאונד קומי של צעדים.

אך גם לרשות השחקן בצד של המיקרופון היו לא מעט אביזרים. כך לדוגמא, סאונד הצעדים הופק באמצעות כיווצ'וץ' של סלילי טייפ ישנים. כאשר הדמות השנייה הלכה על חצץ, נגס השחקן שליד המיקרופון בביסקוויטים כדי ליצור את הסאונד המתאים וכאשר הייתה סצינה של שבירת חלון הוא הכניס כוס זכוכית לשקית ושבר אותה ליד המיקרופון. כמובן שכל המהלכים הללו היו גלויים במכוון ולעתים אופן יצירת האפקט היה לא פחות משעשע מן האפקט עצמו.

 

מתוך "רצח במוטל"

לעתים הייתה א-סינכרוניזציה (מתוכננת כמובן) בין שתי הדמויות, מה שהגביר אף יותר את המודעות העצמית ואת האפקט הקומי. לדוגמא, הניסיונות הראשונים של שבירת הכוס לא עלו יפה ועד שהכוס לא נשברה, לא התחולל סאונד של שבירת חלון ולכן הדמות בקצה השני של הבמה לא יכלה להמשיך בעלילה שלה. לבסוף, כשהכוס נשברה, הדמות בקצה השני אפילו לא הייתה מוכנה לכך.

"רצח במוטל" הוא דוגמא לתיאטרון רחוב קלאסי. הוא פונה לקהל מכל המינים וכל הגילאים (לא רק לחובבי היצ'קוק), אינו וורבלי, אינו מצריך תאורה מתוחכמת מדי ומבוסס ברובו על יצירתיות וכישרון השחקנים. הפשטות הזאת אולי אינה המצרך הלגיטימי היחיד בפסטיבל תיאטרון רחוב, אבל אם לשפוט על פי תגובות הקהל, היא לפחות הבסיס.

מאת ובביצוע: ברי דה בנאן