צ'כוב בלבן

ביקורת ההצגה "הנזיר השחור"

מאת: יאשה קריגר

שמות כמו אנדריי ואסיליץ' קוברין ו-יגור סימיוניץ' פיסוצקי כבר מעוררים בי איזה געגוע. הרגשה של בית, גם אם הוא רחוק מאוד ועתיק מאוד. בשמות האלה, בדיוק כמו בשם אנטון פאבלוביץ צ'כוב, ישנו הלך רוח מסויים, ניחוח של זמן אחר ומקום אחר, כזה שצרוב אצלי בתת ההכרה באופן בלתי נמנע. זה לא מוזר, הרי קוראים לי יאשה. ומאידך, בהחלט מובן לי כיצד השמות האלה עשויים לגרום תחושת זרות וריחוק עבור מישהו אחר, כיצד ההגייה שלהם משמעה שבירת שיניים ותו לא. לשמחתנו, צ'כוב השכיל לצקת לתוך יצירותיו לא רק צורה ואווירה הממחישות זמן ומקום, כי אם גם תוכן ומשמעות, שיכולים להיות נהירים ומסקרנים לכל אחד, גם למי שאינו בקיא בשפה ובשמות הרוסיים.

העבודה התיאטרלית על טקסטים של צ'כוב (בין אם מדובר במחזותיו או בסיפוריו הקצרים), מציבה בהכרח שאלות מרתקות לגבי הביצוע, שאלות שנוגעות באופן ישיר באותו הריחוק הצורני או במילים אחרות ב'רוסיות הכבדה' של הטקסט. על רבות מן השאלות הללו עונה בהצלחה ההצגה החדשה של תיאטרון מלנקי, 'הנזיר השחור'.

הסיפור מספר על אנדריי ואסיליץ' קוברין (רודיה קוזלובסקי), סטודנט ממוסקבה השוקד על עבודת ההסמכה שלו. קוברין נענה להזמנת האפוטרופוס שלו, יגור סימיוניץ' פיסוצקי (יצחק פקר), להעביר את חופשת הקיץ בביתו שבכפר. מלבד בתו היחידה, טניה (אנה סטפן), לפיסוצקי מזור אחד בחייו: הגן המפואר שלו. בגן הזה מושקעים כל מאמציו הפיזיים, האינטלקטואליים והרגשיים. למעשה דאגתו העיקרית של פיסוצקי היא גורלו של הגן לאחר מותו, וכאשר מגיע קוברין אל בית ילדותו ופוגש את טניה, אותה לא ראה מאז הייתה ילדה, פיסוצקי מציע את ההצעה המתקבלת ביותר על הדעת: להשיא את טניה לקוברין בכדי לשמור על הגן. טניה, מצידה, מאוהבת בקוברין עד מעל לראש וקוברין מסכים להצעת האב. אלא שעוד בטרם הנישואים, מתחיל קוברין לראות בדמיונו את הנזיר השחור, דמות מסתורית מאגדה מעורפלת שנתקעה בראשו. הנזיר השחור (דימה רוס) הוא חכם ויודע-כל, בן אל-מוות ועוד מיני סגולות מסתוריות. וכמובן שהוא פרי הזייתו של קוברין ותו-לא.

לאחר החתונה ועם המעבר למוסקבה, בכדי שיוכל קוברין להמשיך ולעבוד על עבודת ההסמכה שלו באקדמיה, פוקד אותו הנזיר השחור יותר ויותר וקוברין מוצא את מנוחתו בעיקר במפגשים עמו. אלא שלילה אחד טניה עדה להזיתו של בעלה ונבהלת. שום אפשרות אחרת לא עולה בדעתה מלבד זו שמדובר במחלה אותה יש לרפא. מכאן והלאה קורה רצף של ארועים שישפיעו על חייהן של שלושת הדמויות, וכמובן על גורלו של הגן המופלא.

ברמה התוכנית מעלה צ'כוב בסיפור הזה מספר שאלות, שעוברות כחוט השני ביצירותיו. הקשר בין האדם לטבע ולאן מועדות פניו? מהו טיבה של הגאונות, והאם זו קיימת בכלל? והשאלה העיקרית, שהעסיקה רבות את צ'כוב – הבחירה. אלא שבניגוד לדור שלנו, אותו מעסיקה בעיקר השאלה 'מה לבחור?', את בני דורו של צ'כוב העסיקה השאלה 'האם לבחור?'. מוטיב החיים המפוספסים ביצירותיו של צ'כוב הוא תוצר של חוסר היכולת של הדמויות שלו לבחור. עוד לפני שמדובר על בחירה טובה ובחירה רעה – חוסר היכולת שלהן להעז ולעשות בחירה הוא הדומיננטי ביותר.

הטקסט של צ'כוב הוא ענייני ותמציתי מצד אחד, זהו אינו טקסט שמתפייט לשם הפיוט עצמו. מצד שני, הוא עשוי להישמע גדוש ועמוס, שכן עיקר התוכן שלו נמצא מאחורי המילים ולא במילים עצמן. מה שעלול להוסיף עוד לכובד שלו באזני הקהל המודרני הוא הנטיה לגינונים ונימוסים, שלמעשה משקפים באופן ישיר את רוח התקופה, סוף המאה ה-19 ברוסיה. כשם שקוראים לדמות בשמה הפרטי ובשם האב שלה, וכשם שהאנשים לבושים ב"חליפת קיץ שלושה חלקים" למרות החום השורר, כך גם המשפטים של צ'כוב, "לבושים יפה" כדי להביע רעיון מסוים, או להיות חלק ממכלול רעיוני מסוים.

בעיבוד התיאטרלי של מלנקי (בתרגומו של יפים ריננברג) הטקסט נשאר סיפורי, כך שהשחקנים מתפקדים גם בתור הדמויות וגם בתור המספרים. כל אחד מהשחקנים בהצגה נושא בכישרון רב את המשקל הלא קל של הטקסט היפה הזה, ועבודת הבימוי של איגור ברזין מלחימה יפה את כל המהלכים ליצירה אחת בעלת אופי ייחודי. ההצגה דורשת מאמץ מן הצופה, אכן דרוש אורך-רוח מסויים על-מנת לצלול להוויה הצ'כובית למשך שעה וחצי. אך ישנם בהצגה מספיק רגעים מתגמלים עבור המאמץ הזה. מלבד המשחק המצויין של השחקנים, תורם לכך מאוד הצד הויזואלי של ההצגה, שבשימוש מושכל ועתיר דמיון, מצליח ליצור עולם קסום באמצעים פשוטים. התפאורה והתלבושות המתוחכמות שעיצב ודים קשרסקי, והתאורה היפהפיה של מישה צ'רניאבסקי ואינה מלקין, יוצרים הצגה לבנה, קסומה ותיאטרלית מאוד. באולם הקטן של המרכז הגאה בגן מאיר, המשמש כביתו של תיאטרון מלנקי, צ'כוב חי ונושם במלוא הדרו. אם הקהל מוכן ומזומן למפגש אינטימי עמו – זוהי הזדמנות מצויינת.

 "הנזיר השחור" מאת אנטון צ'כוב, תיאטרון מלנקי,

תרגום: יפים ריננברג

בימוי: איגור ברזין

שחקנים : רודיה קוזלובסקי, דימה רוס, אנה סטפן, יצחק פקר

מוזיקה:יבגני לויטס

תפאורה ותלבושות: ודים קשרסקי

עיצוב תפאורה: ודים קשרסקי

תאורה: מישה צ'רניאבסקי, אינה מלקין

מומלץ לעקוב אחר מועדי הצגות נוספים באתר תיאטרון מלנקי.