מאחורי הקלעים – מפי כרטיס כניסה

מאת: נועה בן ארי

ההורים שלי הולכים לקרוע אותי… אני מת על בטוח. שבועות אני כבר יושב להם על הראש, מסביר להם שאני כבר בוגר ואחראי, שהיציאות המשפחתיות המשותפות האלה זה ממש פאדיחות בגילי, שאף אחד לא יוצא לבלות עם ההורים שלו.. סוף סוף הגיע הרגע שבו הם נשברו ואמרו שאני יכול לצאת בלעדיהם בערב, בתנאי שאהיה צמוד לאחי הקטן כל הזמן ולא אעזוב אותו אפילו לרגע.  ומה אני עושה? מאבד אותו!!

גם ככה המצב רוח בבית על הפנים.  אבא לא מפסיק להתמרמר על "תרבות האינסטנט", שהיום רק באים "לדפוק כרטיס", "להשתמש ולזרוק", הכול מהיר, הכול כניסה חד-פעמית. אמא לא מפסיקה להתלונן ש"מוכרים אותנו בזול" ומפחדת מהיום שבו כבר לא נהיה בתוקף.

איך אני מסביר שיצאנו שניים וחזרתי אחד? הם בחיים לא יאמינו שזה לא באשמתי.  אנחנו מחוץ לאולם בדרך להיכנס, פתאום הסדרן ,כמו איזה סלקטור אימתני, מפריד בינינו בכוח.  אני שומע אותו אומר: "אין בעיה, גבירתי.  את זה נשמור לבעלך.  רק קחי בחשבון שאת המאחרים  אנו מושיבים ביציע עד ההפסקה.  מה השם שלו?" אני בפאניקה. שונא מאחרים. מה פתאום יציע? איך אזהה איפה ועם מי ג'וניור נמצא? והגברת אפילו לא מתווכחת. מנידה ראשה בהסכמה.  הלו?..  תתעצבני, תתחנני, תסבירי שאין חניה, שהיו פקקים, שהגעתם מרחוק, שאת חייבת לשבת ליד בן-זוגך להסביר לו את העלילה, שאת מפחדת מהחושך… כלום. אחי נדחף אל מגירת ה"מתעכבים" ואני היישר אל תיקה של המהנהנת, נחנק בין הטישו, לבין המנטוס, הליפסטיק, חוברת הסודוקו, הסוודר ומחליק השיער.  מחליק שיער? באמת??

אני מדמיין את אמא בוכה למה אלוהים עשה לה את זה: "למה לא ברא אותנו "מנויי פרימיירה"- עם שורה קבועה וכסא קבוע, ככה אולי כל זה לא היה קורה.. אבא יושב לידה, שפוף, מקומט, ממלמל: "מה בסך הכול רצו? לעשות קצת כיף? לראות איזו קומדיה נחמדה? לצחוק קצת? לאפשר לאחרים לצחוק?" ואמא ממשיכה: " למה לא ברא אותנו 'כרטיסי ביקור' או 'כרטיס תושב'? ככה לפחות מי שהיה מוצא, היה יודע לאן ולמי להחזיר."

מלחיץ אותי שאולי הבעל לא יגיע ואחי ישכח שם לתמיד..  מכיר את הבעלים האלה.  אומרים שהם רק מחפשים חניה/ יגיעו ישר מהעבודה/ קופצים להוציא מזומן ובעצם חוזרים הביתה/ נוסעים לחבר/ עוצרים באיזה קיוסק לראות את המשחק.

אני חייב לצאת מהתיק הזה.  איכס… יש פה ריח של טונה.. טונה? באמת??  אם רק אצליח להציץ החוצה, אוכל למפות את השטח  ואז צניחה חופשית לרצפה.  במקרה הטוב, אם יהיה לי  מזל, מישהו יראה, ירים אותי ויעביר אותי לסדרן.  משם, הדרך למגירה- קצרה.  במקרה הפחות טוב, ידרכו עליי עד אובדן הכרה ובבוקר למחרת ייקחו אותי למחזור.  מצד שני, לפחות לא אצטרך להראות את הפרצוף שלי בבית.  הופה! אני שומע אפצ'י.  זה הקיו שלי להיצמד לטישו.  "תקנח או לא תקנח"- זאת השאלה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 16, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על מאחורי הקלעים – מפי כרטיס כניסה

  1. צביקה גלעדי הגיב:

    אופססס… חזרת! יופי שחזרת…
    וגם פוסט יש… ועוד איזה פוסט… המפתיע מכולם. יופי!
    אני שמח שעולם כמנהגו נוהג. חג שמח!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s