בראשית היה אדם

סקירת ההצגה "היריקה"

מאת: מור זומר

איש פשוט, נורמטיבי לכאורה, סופג יריקה בפניו מנהג צעיר הטוען כי "חתך" את נתיב הנסיעה שלו בכביש; זוהי נקודת הפתיחה של "היריקה", מחזה מאת גדעון רייכר שהוצג לראשונה במסגרת "צו קריאה 7” בצוותא, במרץ השנה.

גידי הוא אדריכל מצליח, כבן ארבעים; הוא נשוי למורה ואב לבן בגיל ההתבגרות. חייו מתנהלים על מי מנוחות עד שביום ככל הימים הוא מוצא עצמו במרכזה של סאגה אלימה בדרכים, כאשר "בריון צעיר" נלחם עימו על מקומו בכביש וגידי "חותך" אותו. הצעיר לא נשאר חייב ודוחק את גידי לשולי הכביש, שם הוא מאלץ אותו לפתוח את חלון רכבו- ויורק בפניו.

גידי מאבד את עשתונותיו. הוא אינו מסוגל להשתחרר מתחושת ההשפלה ומוכן לעשות כל דבר בכדי לנקום בצעיר שירק בפניו: גם כאשר מתברר לו כי הצעיר הוא בנו של קבלן עימו הוא עובד, והוא למעשה מקור רוב פרנסתו; גם כאשר הצעיר מציע להתנצל בפניו ולשכוח מכל העניין; גם כאשר אשתו מפצירה בו שיפסיק משום שהוא גורם לה תסכול וכאב; גם כאשר המשטרה מקלה ראש במקרה בתואנה שאין מדובר בתקיפה של ממש. גידי מפתח אובססיה לדחף הנקמה, וכל האמצעים כשרים. גם אלה שאינם כשרים.

הקרב שמנהל גידי על מקומו בכביש הוא מעין מלחמת הישרדות, הוא דוחף ונדחף, דוחק ונדחק ולבסוף מסיים כאשר ידו על התחתונה והוא מוכרז כחלש בעולם בו החזקים שורדים. לאחר מכן מתרגמת מלחמה זו להישרדות יומיומית, הנימוסים אל מול ההתמודדות בג'ונגל החיים; האדם ה"נחמד" והרגוע מוותר על נועם הליכותיו בכדי לדרוש בחזרה את כבודו שנרמס לכאורה, ובכך הופך עצמו ל"חיה" בדיוק כמו מושא תלונותיו. החזקים הם בעלי המרפקים, אלה שמכירים את האנשים הנכונים ויודעים "לשכנע" בדרכם את מי שזקוק לשכנוע; החלשים הם אלה שקולם אינו נשמע משום שאינם צועקים, משום שהם מבקשים לפתור דברים בדרך החוק, ומגלים כי נקלעו לעולם בו אין דין ואין דיין.

לאט לאט משיל גידי מעליו את שכבות הנימוס והאנושיות, גם באופן מטפורי וגם פיזית; התהליך מודגש באמצעות הסרת שכבות של בגדים: קודם המקטורן, לאחריו החולצה ולבסוף – השפיות. הוא נשאב לתוך מערבולת של זעם ואינו מסוגל לשוב לחייו הקודמים עד שימוצה הדין עם תוקפו, בין אם באופן חוקי ובין אם בדרכים אלימות. למעשה, הוא מוביל את עצמו לדרך ללא מוצא ומדמה עצמו לאנשים מהם הוא סולד; האלימות גואה בו באופן לא פרופורציונאלי למעשה עצמו, והוא מותיר שביל בוער מאחוריו בעודו מחפש בנרות דרך להציל את כבודו. לאחר שהפקיר עצמו לכעס ולתאוות הנקם, גידי אינו יכול עוד לפענח באופן הגיוני את המתרחש סביבו. חייו מועלים לעולה על מזבח הכבוד.

אשתו של גידי מגלמת את המצפון, קול ההיגיון לכאורה. בתור מורה היא סופגת יריקות לעיתים קרובות; מנגבים וממשיכים הלאה, היא אומרת. במובן מסוים היא מסמלת את הקיצון השני, הקרבן, הקדוש המעונה המפנה את הלחי השנייה. היא נתקלת בגילויי אלימות, וכמו גידי שלפני התקרית, מניחה לכך וממשיכה הלאה בחייה; כפי שאנו, הצופים, עושים מבלי לשים לב כמעט מידי יום כאשר אנו נתקלים בסיפורים דומים. במידה מסוימת, גם אנחנו הפכנו לבלתי רגישים, אולי אדישים, לאלימות הגואה. לאט לאט מגלים בני הזוג כי היכרותם לאורך השנים שטחית כמו כל מערכות היחסים האחרות בהצגה; הכול למראית עין, הכול מחזה תעתועים: המשפחה המושלמת, האופי המתון והנוח, הפרנסה הטובה. הכול מתפוגג כמו ערפל כאשר גידי מעומת עם יצריו, עם כעסיו הקמאיים, עם הצורך להיאבק בבוץ כמו כולם ולא לבדל את עצמו מהם. נראה שבני הזוג כמעט שאינם מכירים זה את זו, ועולה התהייה על מה, אם כך, דיברו במהלך כל שנות נישואיהם. האישה הננטשת לטובת המאבק בזעיר אנפין שמנהל בעלה כנגד ההתנהלות הגסה המקובלת מגיבה בבכי ובניסיונות כושלים להחדיר בו שכל. לבסוף גם היא אומרת נואש ומבקשת שיעזוב את הבית.

 בסופו של דבר, “יריקה" היא הצגה על הרגע בו אדם לא יכול עוד, סיפורו של אדם המגיע לקצה יכולתו. האם זה סיפורה של החברה הישראלית הנכנעת לאלימות, לבהמיות, לחוקי הג'ונגל? האם זה סיפורו של האדם המבדל עצמו מאחרים ומגלה בסופו של יום שהוא בדיוק כמותם? או אולי מדובר בשאלה הפסיכולוגית האלמותית: האם אלימות מובילה לאלימות נוספת, וכדור השלג לעולם לא ייעצר? כמה יכול לספוג אדם, רגיל ונורמטיבי ככל שיהיה, ומה הקש הגורם לגבו להישבר בנקישה?

הכל מתפורר לנוכח האלימות היומיומית, זו שאנו נתקלים בה על בסיס יומי ואף לא מקדישים לה מחשבה נוספת.

היריקה

ההצגות הקרובות:

21.9, יום שישי 13:00 צוותא 2

26.10 יום שישי 13:00 צוותא 2

מאת: גדעון רייכר

בימוי: דניס שמע

עיצוב תפאורה ותלבושות: דלית ענבר

עיצוב תאורה: גיא גלילי

מוסיקה: דורון שלום

משתתפים: מיכאל כורש, דינה בליי-שור, שי זביב, נתלי פיינשטיין, גלעד אדלר