שורדים עם תקווה בלב

אודות מאבקה של היוצרת שרון שלומי נעים

מאת: אנה מינייב

בסביבה שלי, מרבית האנשים נמצאים במאבק, כזה או אחר. בתיאטרון, למילה מאבק יש משמעות כפולה, האמנים נאבקים על זכותם ורצונם ליצור, מה שגורם להם בסופו של יום וחודש, להיאבק על פרנסתם. הנושא מאבק הזכיר לי שיחה שניהלתי לאחרונה עם בחורה בשם שרון שלומי נעים, יוצרת מיוחדת במינה שהחליטה להיאבק על מקומה בעולם היצירה והיא עושה זאת בדרך המיוחדת שלה.

שרון היא שחקנית ורקדנית יוצרת, מחזאית, במאית וכוריאוגרפית, בוגרת תיאטרון החדר. בשנת 2008 הקימה את אנסמבל "קוקייה". במסגרת האנסמבל פיתחה שרון שפה ייחודית, אותה היא מכנה תיאטרון בתנועה אקספרסיבי. באמצעות שפה זו, הסיפור התיאטרלי עובר לקהל ללא מילים, על ידי הבעה פיסית ורגשית.  הדבר הבולט אצל שרון הוא שהיא יוצרת מתוך דחף, ופועלת עם הרבה דמיון ואינטואיציה שמנחה אותה לדרכים חדשות שלא תמיד ידוע מראש לאן יובילו אותה ואת האנסמבל שלה. האנסמבל מורכב משש נשים, אליהן מצטרף רן בן עזרא שמביים ביחד עם שרון.

באופן טבעי לה, היצירות של שרון עוסקות במאבקן של נשים להגדיר את עצמן כפי שהן בוחרות, ולהתנער מנורמות חברתיות מקובלות שכולאות אותן בתוך הנפש והגוף שלהם. הפרויקט הראשון שלה שנקרא  "תחושת בטן" מדבר על דיכוי ולידה, על ההעזה לצאת מהעולם המובנה אותה יצרה החברה הפטריארכאלית, והוא מכיל בתוכו מסר בלתי מתפשר שמיועד למין הנשי, ואף למין הגברי. בעצם, כל היצירות של שרון חגות סביב הנושא הטעון הזה, והרעיון שמניע אותה הוא הרצון להגיד שאפשר אחרת. היא לא חוששת לערער על טאבואים באשר הם, היא נאמנה לאינטואיציה שלה ומה שבטוח שחוקים מובנים עבורה הם לא דרך חיים. "העצמאות שלי מאוד חשובה לי", מבהירה שרון.

אז מה עושים בעצם אמנים כאשר הם רוצים להציג את פרי יצירתם לעולם? התשובה היא- נאבקים! במי? הרשימה ארוכה. המאבק מתחיל בתקציב, אותו כפי שיודעים רובנו כמעט בלתי אפשרי להשיג. שרון הקימה את האנסמבל שלה ללא תקציבים, אלא בעזרת חסכון קטן שהיה לה אותו היא השקיעה בחזונה. זוהי, לצערי, תופעה שמוכרת היטב ליוצרים שרוצים להגשים חלום, הכסף שיוצא מכיסם הפרטי לא בהכרח גם יחזור אליהם מתישהו, וכך הופך היוצר באשר הוא, למשקיע. מכאן, ממשיך המאבק במציאת חללים בהם ניתן לעשות חזרות, הרי תהליך היצירה הנו מתמשך ויש להשקיע בו זמן וכמובן גם כסף, שוב כסף. בהתחלה ערכה שרון את החזרות למופע בסטודיו שגבה כ- 100 ₪ לחזרה. כיום, בגלל בעיות תקציב, מתקיימות החזרות בחללים מאוד קטנים בהם בקושי יש מקום לרקוד, ופעמים רבות ניתן רק "לסמן" את התנועות. "אנחנו עושים תנועות בכאילו. זה לא פשוט, אבל אי אפשר לשלם כל הזמן סכומים כאלה על חזרות", מסבירה שרון. בתשלום עבור החלל, שהוא זול יותר אך קטן פי כמה ממה שהן באמת זקוקות לו בכדי לנוע במרחב, משתתפות כל נשות האנסמבל, מתוך הבנה שבכדי להופיע צריך גם, לצערנו, להשקיע.

אך אלה הם רק גרעינים, כפי שנהוג לומר. השלב הבא, עבור כל יוצר שמחפש במה קבועה, הוא הפרזנטציות. תהליך מייגע בו היוצרים מציגים בפני וועדות של תיאטראות בארץ את יצירתם, ומשם הם נתונים לחסדיהם של הנבחרים. כמובן שלא לכולם יש מקום, יותר נכון לרוב המוחץ אין מקום, להשתלב בתוכנית האמנותית של התיאטראות המעטים בארץ, וכך גם לא היה לאנסמבל "קוקייה". "זה אבסורד", אומרת שרון, "המופע שלנו רץ כבר שנתיים למרות שלא קיבלו אותנו בפרזנטציות ויש לנו קהל, לעומת הצגות שזכו לעבור את הוועדה ובכל זאת הן מחוסרות קהל רב".

במקביל לשלבים שתוארו עד כה, מגישים אמנים בקשות לתמיכות, בין היתר לקרנות, עמותות, מפעל הפיס ועוד. גם שרון הגישה בקשות לתמיכה, אך אלה נענו בשלילה. שרון מסבירה את המצב בכך ש"אולי אני מקדימה את זמני, אני מרגישה שאף אחד לא מבין מה אני עושה". אולי באמת זה המצב, אולי יש הרבה בקשות ואולי לאף אחד לא באמת אכפת.

אז מה עושים עכשיו? כמובן שלא מרימים ידיים. יש הצגה וצריך להעלות אותה למרות הקשיים בדרך. השלב הבא הוא לשכור אולם לערב, בכדי להציג את ההצגה להקהל, וחלילה לא לקוות שהוא יביא לרווחים, אבל לפחות יכסה את ההוצאות על השכירות, התאורה, התלבושות, אקו"ם, האביזרים ועוד דברים שצצים בדרך. על משכורות ליוצרים אין מה לדבר. מה הוא גובה שכר אולם ממוצע? תלוי במקום. המחירים נעים בין 1000 ל- 3000 ₪, ושריון התאריך תלוי גם בזמינות של המקום. האנסמבל של שרון לא הופיע כבר תקופה בגלל מצוקת המקום בתיאטראות שבאפשרותו לממן.

מתוך ההצגה "תחושת בטן"

בינתיים אנסמבל קוקייה פורח, הפקות חדשות נראות באופק והאנרגיה של שרון רק מתעצמת. יחד עם זאת, הם אמנם מצליחים לשרוד אך הרווחים מספיקים רק לכיסוי הוצאות, וקיימות הפקות אחרות שגם את זה לא מצליחות לכסות. לשאלתי על תחושת התסכול מהמצב המתואר, עונה שרון שכמובן שכולם היו רוצים להרוויח ולהתפרנס, אבל כאשר אין מקום להופיע בו תקופה ארוכה, ישנה הכרת תודה מצד האנסמבל על החוויה של ההופעה. הסיפוק מהיצירה הוא אדיר, וכל הופעה מלווה בתחושה של אושר שהם הגיעו סוף סוף לבמה. שרון מתארת את התחושה באמרה "זה כמו שמישהו שהוא רעב, כל פרור טעים לו ומישהו שהוא שבע, יש לו כבר רעיונות לגבי מה הוא עוד צריך". אך לצד תחושת הסיפוק, הרעב לפרנסה קיים, "צריך להתפרנס בכבוד וצריך לקבל פיידבק. אם אנחנו בעולם בו האנרגיה היא כסף, אז חסרה לנו האנרגיה הזאת, שמביאה להתנעה מסוימת", מסבירה שרון.

אגב, בכדי להביא קהל צריך לשווק את ההצגה ורצוי בכמה שיותר מדיומים ומקומות פוטנציאליים. השיווק, פעילות יזומה שנועדה להביא את היצירה לתודעתו של הציבור הרחב, עולה, גם כן, כסף. למזלה של שרון ישנם אנשים רבים שמתגייסים לעזור לה להפיק סרטונים ליוטיוב והיא עצמה פועלת רבות בכדי להפיץ את היצירה. בכדי להשקיע את כל המאמצים שהוזכרו כאן, נדרש כוח רצון עצום מימדים, וזה רבותיי, לא מובן מאליו בכלל. "חבל שאין תקציב אמיתי לאנשים שבאמת רוצים להגיד משהו, ולא רק מדקלמים", אומרת שרון, ואני מהנהנת בהסכמה, תוך כדי הבנה שזה כנראה לא יקרה לעולם במדינתו הקטנטונת.

בעקבות המאבק הבלתי פוסק הזה, החליטה שרון לקחת את המושכות לידיים ולמצוא חלל שישמש אותה כאולם בו ניתן להציג הצגות ומופעים ובמקביל לנהל סטודיו בו יתקיימו חוגי מחול ומשחק. "אני רוצה לנסות את מזלי ולפתוח מקום", מכריזה שרון בביטחון שמהול בחשש. בכדי לרוץ עם ההצגות שלה פעם בחודש היא צריכה גם מקום להציג בו, זאת המסקנה. "הייתי רוצה שזה יהיה מקום שיאפשר, זה החלום שלי", אומרת לי שרון עם חיוך שמבהיר לי את גודל חלומה.

אז איך פותחים מקום משלך? שרון מספרת שהיא שמעה על עמותות שמעניקות תקציבים, אבל אלה, היא אומרת, תהליכים שלוקחים הרבה זמן, הסיכויים שאכן יתנו כסף נראים לה אפסיים וכל ההתעסקות המורכבת הזאת נתפסת בעיניה כמו בזבוז זמן. אז מה אפשר לעשות? "אני חושבת על מקום בו אוכל לקחת שכירות אולם מאמנים, כי אני שומעת על הרבה אמנים שמחפשים מקום להופיע בו ואין להם". המחיר על שכירות האולם ששרון שואפת לבקש נראה לה סביר, 1000 ₪ לערך. היא זוכה להרבה תמיכה וחיזוקים כאשר היא מדברת על לפתוח מקום משלה, "אנשים מאמינים בי וזה מחזק אותי" היא אומרת, יחד עם זאת היא "מתה מפחד". אך תחושת הפחד מתחלפת לנגד עיני מהר מאוד בתקווה גדולה, "למקום הייתי רוצה לקרוא 'פרינג'ה'- גם אישה וגם פרינג'", מספרת לי שרון בגאווה. על פי החזון שלה, יהיה זה מקום שמעניק במה ליוצרים צמאים, שרק מחפשים מקום עם שכירות שפויה להופיע בו. היא שואפת להגיע לכמה שיותר אמנים שיבואו להופיע במקום שלה, במיוחד כאלה שלא בא להם לשלם 3000 ₪ עבור שכירות אולם או כאלה שלא עוברים וועדה, ולאפשר להם להגיד את אשר על ליבם ופשוט להופיע.

אחד הדברים שמניעים את שרון להגשים את הפנטזיה המתגבשת שלה, הוא ההרגשה ש"בכל פעם שטורקים לי דלת בפרצוף, אני עוד יותר רוצה להיכנס בה, זה שזה מרגיז אותי נותן לי כוח לפתור את הבעיה בעצמי". לפעמים שרון מרגישה שהיא חולמת בהקיץ ולפעמים היא ממש יכולה לראות את זה קורה. "אם אני אתכוון ואעשה ואפעל זה יקרה" היא אומרת בנחישות. יחד עם זאת היא ממשיכה להתפלל, יחד עם חברי האנסמבל, שיום אחד המדינה תכיר במה שהיא עושה, הכרה שתיתן לה אוויר לנשימה ותעזור לה לעשות את מה שהיא הכי טובה בו- ליצור- עם קצת פחות דאגות. "אולי אם אני אנסה לאורך זמן כן יפתח משהו", היא מייחלת בקול, אבל מיד מוסיפה שלפעמים היא מבינה שאולי זה אף פעם לא יקרה.

יחד עם זאת, שרון לא מחכה שיתנו לה, היא עושה את מה שדרוש בכוחות עצמה וראוי לציין שהיא מצליחה במאבק השקט שלה במערכת הקפיטליסטית, רווית המכשולים. היא מתמלאת בכוח ותעוזה כאשר היא מתכננת להוכיח לעצמה, וגם לכל השאר, שהיא מסוגלת להגשים חלום ולתקן, ולו במעט, את המצב העגום שנוצר בתיאטרון בארץ. "כבר לא מעריכים אותך בזכות מה שאתה עושה" מתקוממת שרון, "לא יאומן, הכל תלוי בכסף שאתה שם על השולחן, כבר לא באים לבדוק באמת מי אתה ומה אתה עושה. אין שום אידיאולוגיה, אין דרך", ושוב אני יושבת מולה ומתמלאת בכעס על המצב ובאהדה כלפי הבחורה הזאת, שהחליטה לשחות נגד הזרם הסוחף. אולי היא "נאיבית ותמימה", כהגדרתה, אולי היא באמת מקדימה את זמנה, ואולי היא פשוט השתחררה מהכבלים והחליטה ללכת בדרך שלה, שמלאה באידיאולוגיה, כפי שהיא מתארת אותה, "אני מאמינה שאם אני אלך בדרך שלי ואניח לדרך האחרת, הסיכויים שאני אגיע לאן שאני רוצה יותר גדולים מאשר אם אני אשב ואתייפח על המצב. אני אתעל את התחושות האלה לכוח ולכעס. זה מאבק". אכן כן, מאבק לא קל, דרך ארוכה ושרון היא כעוף בנדודיו. ואני אומרת, שלכל ציפור צריך להיות בית.

בגיליון הבא תופיע סקירה של ההצגה "תחושת בטן".