סקירת ההצגה "היטלר"
מאת: מור זומר
שחקן אמיתי מסוגל לשקוע בדמות, כל דמות, עד כלות. הוא מסוגל להעניק טיפול מרגש ואוהב גם לדמות השנואה ביותר, מעצם היותו אדם המגלם אדם אחר, בין אם אמיתי ובין אם מדומיין.
ההצגה "היטלר. וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון: הוידוי האחרון" מציגה את היטלר, הדמות השנואה ביותר בהיסטוריה היהודית, כזקן בודד, חולה סכרת, פתטי ונרגן. יותר מכל דבר אחר, היא משכיחה מאיתנו לעיתים את מקורה של הדמות שאנו רואים לפנינו וכופה עלינו לזהות שמדובר באדם, שכמו כל אדם הגוף בוגד בו בערוב ימיו.
ראשית, יושב אמיר אוריין בפני הקהל, לפניו שולחן שחור וכבד, ותחתיו כיסא משרדי. הוא מניח תיבה קטנה על השולחן, שולף ממנה מראה קטנה ומוצרי איפור ומתאפר תוך שהוא מספר לקהל המקיף אותו בחלל הזעיר של תיאטרון החדר כיצד נולדה ההצגה. כמובן שבראשיתה נתקלה בתגובות מעורבות, מסביר אוריין, אך כך ידענו כי אכן יש בה משהו; הרי אם לא הייתה מרגיזה אף אחד, לא הייתה מעניינת.
האיפור מרושל במכוון ותפקידו לשמש מעין מסך היורד לאיטו, מעבר הדרגתי בין האדם היושב בפנינו ובין הדמות מעוררת הפלצות אליה הוא עומד להיכנס. ידיו רועדות והוא חוזר וטוען שזה סימן טוב, שמשמעותו כי הדמות משתלטת על גופו.
על פי גרסת ההצגה, היטלר לא התאבד בבונקר שלו בברלין בשנת 1945; היה זה כפיל שלו, שאיש מלבד המאהבת אווה בראון לא ידע להבדיל ביניהם. לאחר שביים את מותו ושינה את מראהו, משוטט היטלר בעולם הצוהל על לכתו וחי בסתר במשך שנים. עתה, על ערש דווי, הוא מחפש מקלט דווקא בישראל, וגרוע מכך: מבקש מהיהודים שיהרגו אותו בכדי להניע את גלגלי ההיסטוריה ולהביא לפריצתה של מלחמת עולם שלישית ואחרונה, שתוביל לקיצו של העולם. היטלר הישיש חולה סכרת, נמנע מדברי מתיקה, בשר ואלכוהול ובז לכל ענייני הגוף; הוא צפה ביהודים מתחזקים והופכים למעין מעצמה קדחתנית, בניגוד לעליבות שראה בהם בזמנו, ולמרות שעודנו מאמין בעליונותם של גזעים מסוימים על פני אחרים, נראה כי את הבוז הוא חש כלפי המין האנושי כולו ולא רק כלפי היהודים.
הטקסט ההזוי מכיל ציטוטים היסטוריים של היטלר לצד אמירות דרמטיות, כמעט אפיות, שאין שום היגיון היסטורי בבסיסן, גילויי לב מפתיעים בכנותם וכן קטעי ביוגרפיה ואזכורי אישים שונים מחייו ומעולמו; דמותו של היטלר הישיש בגילומו של אוריין נעה בין פאתוס מופתי ובין עליבות שקטה. הבעות פנים עמוקות ושינויים בגוון הקול הופכים את החוויה לכמעט קרקסית, דבר מעניין כשמדובר בדמות רצינית כל כך. אוריין מחקה באופן מטריד את שפת הגוף של היטלר, המודה כי הוא אכן נסחף לתנועות האופראיות שאפיינו את נאומיו גם כאשר הוא יושב אל מול קומץ היהודים העלוב הזה. במובן כלשהו הוא מנסה להרחיק ממחשבותיו של הצופה את דמותו מטילת האימה של צורר העם היהודי ולהחליפה בצל חיוור ועצוב, מעורר רחמים. ואכן, הצופה חש חמלה כלפי האיש הזה: מפאת הזיקנה, מפאת הבדידות, מפאת החיים האבודים; ומשהו בו נחרד מעט כשהוא (הצופה) נזכר שמדובר בגילומו של האיש שניסה להשמיד את היהודים באשר הם.
צפיפותו של החלל בתיאטרון החדר יוצרת שילוב משונה של אינטימיות ואימה: מצד אחד אנו חשים כמי שזוכים להיות עדים לשיחה חברית כמעט עם דמות היסטורית, הפונה אלינו, מכירה בנו ואף מתייחסת לקיומנו; מצד שני, רגעי השיא בהם הופכים דבריו של היטלר הקשיש לנאום חוצב להבות, בדומה לאלה שהובילו את העם הגרמני לתמוך במשנתו הגזענית ובהוצאתה המזעזעת לפועל, גורמים לנו לסגת לאחור בבהלה או הפתעה. ברור כי תוקפה של האלימות שאנו מקשרים באופן אוטומטי עם דמותו של היטלר מעולם לא פג, וברור כי הדמות שאנו רואים עודנה אלימה במסתרי ליבה המזדקן. הישות המאיימת הזו יושבת ממש מולנו, מרחק פסע מאיתנו; אנו יכולים, על נקל, לשלוח ידינו אליה. וגם אם לא מדובר באיש עצמו, משהו קמאי בנו עדיין בוטח בייצוג הזה במידה כזו שאנו מסוגלים להיות אלימים כלפיו.
בשיחה שלאחר ההצגה (עניין ייחודי לתיאטרון החדר) צפים ועולים רגשות סותרים: הצופים מדווחים כי חשו בהלה מעצם ההבנה כי פיתחו חמלה כלפי דמות שלילית כל כך; אחת מהם אף מדווחת כי חשה בעתה אמיתית לנוכח ייצוגו של היטלר. כצופים יהודים במדינת ישראל למודת הקרבות, אנו חשים באופן אוטומטי סלידה מדמותו של היטלר, ואנו נאחזים בסלידה זו כאילו היא מגדירה את עצם היותנו, כאילו היא לב הזהות היהודית; קשה לנו לדמות בליבנו כי האיש אדם היה ולא מפלצת, כי היו לו ידידים ואהבות ותחביבים. אנו מתקשים לקבל את המחשבה כי הדמות מעוררת החלחלה שלמדנו לתעב ולהוקיע מגיל צעיר היתה בסך הכל בשר ודם, ולו היה האיש חי כיום (למעשה, בשנות ה-80 של המאה ה-20, בהן מתרחשת ההצגה) היה הגוף בוגד בו כפי שהוא בוגד בכל בן אנוש.
היטלר של אמיר אוריין מבקש למעשה שיניחו לו לנפשו. הוא מבקש, אולי, שאנו כיהודים נחדל להשתמש בדמותו להגדרת קווי המתאר של זהותנו.
היטלר. וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון: הוידוי האחרון
תיאטרון החדר
מאת: טובה רוגל ואמיר אוריין
בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל
משחק: אמיר אוריין
מרתה יודעת 