הקושי של אנשים קשים

ביקורת על ההצגה "אנשים קשים"

מאת: יאשה קריגר

אולי הדבר הראשון שיש לדבר עליו בביקורת הזו הוא המחזה, 'אנשים קשים' מאת יוסף בר-יוסף, שהועלה לראשונה בשנת 1973 בתיאטרון חיפה, ומאז לא מפסיק להציג על במות ברחבי העולם (בארץ זוהי ההפקה הרביעית של המחזה ולאורך השנים הוא הוצג בברזיל, פולין, סקוטלנד, הודו, צ'כיה וברחבי ברית המועצות לשעבר).

עלילת המחזה מתרחשת באנגליה ובמרכזה שני אנשים בוגרים, יהודים, אח ואחות. האח חוזר מביקור בארץ ישראל ומביא עמו חתן לאחותו, שידעה כבר בחייה שתי מערכות יחסים כושלות. עיקר המחזה הוא ניסיון השידוך המוזר עם החתן התמוה, גבר בוגר בעל ישירות יוצאת-דופן. במהלך ניסיון השידוך נחשפת מערכת היחסים הסבוכה-פסיכולוגית של האח והאחות, כאשר ברקע מתקיימת דמות נוספת, בעל הדירה של האחות, שמתגורר בשכנות. במהלך המחזה נבחנים קונפליקטים של בדידות מול זוגיות, אמת מול שקר, עצמאות מול תלות והגולה מול ארץ ישראל.

עד כאן התוכן. באשר לצורה, קראתי בתכניית ההצגה את המושגים 'ריאליזם פיוטי' ו'ריאליזם סימבולי'. אין בכוונתי לפרש את המושגים כי אם לתאר את ההצגה שראיתי על הבמה ולתהות על משמעותם הצורנית של מושגים אלה ולמה בדיוק משמעות זו משמשת. המחזה מעצב מציאות ראליסטית בכלים ראליסטים, מה שאומר שהדמויות במחזה וההתרחשות העלילתית כתובות ופועלות בהיגיון שאינו רחוק מההיגיון המוכר של חיי הצופה. אלא שהדבר הבולט ביותר בדיאלוג של הדמויות (ואני מדבר על הטקסט גרידא, עוד לפני צורת המשחק של השחקנים) הוא ההתפלפלויות הרבות שלהן. הדמויות מדברות בחידות וחידודי לשון, כפל לשון וכיו"ב. כנראה שזה הצביון ה'פיוטי' או ה'סימבולי'. הרושם שמתקבל ברמת הטקסט הוא של מציאות מוזרה, או של מציאות ריאליסטית בעלת חריגות מסויימת. אני לא יכול שלא לחשוב על הקונטקסט התקופתי של המחזה, תחילת שנות השבעים. במהלך העשור של שנות השישים הריאליזם המודרני כבר פינה מקום של כבוד לריאליזם אחר (אפשר לקרוא לו בהרבה שמות), ריאליזם נוסח פינטר, יונסקו ובקט. אצלנו, עיקום הצורה הריאליסטית בתקופה הזו התבטא בצורה החריפה ביותר בכתביו של חנוך לוין.

סלים דאו והלנה ירלובה. צילום: ז'ראר אלון

הבעיה ב'אנשים קשים', בעיניי, היא ההסתמכות על הצורה הזו, שכאמור בזמן כתיבת המחזה כבר צברה לה לגיטימציה. לא תמיד ברור לאיזו מטרה בדיוק משמשים הדיאלוגים הסבוכים וההתפלפלויות של הדמויות, או במילים אחרות, על מה הם מבלבלים כל-כך הרבה את המוח? ביותר מדי מקומות בהצגה היה נדמה לי שהפלפולים הפסיכולוגיים של הדמויות נועדו בעיקר להוציא צחוקים מקהל הפנסיונרים, יותר משהעידו על מורכבות הטקסט. אולי לפני ארבעים שנה זה עבד אחרת, סביר להניח שכך.

אוסיף גם שלא בכדי אימצה ברית-המועצות את המחזה בחום שכזה, שכן דווקא שם, מאז ימי הקומוניזם של תקופת ההפשרה, הייתה בתיאטרון חיבה לטקסט ריאלסטי בעל מוזריות כאלה ואחרות. אי אפשר היה אז להגיד את הכל, שכן הצנזורה הכבדה עדיין הייתה קיימת. אבל ניתן היה להשתמש בפירצה, אותה הפירצה בדיוק שמאפשר אותו ריאליזם 'פואטי'. הרוסים התרגלו למצוא עומק חבוי ונסתר גם כאשר הוא לא בהכרח נמצא שם, עניין של הרגל. מה גם שהמחזה מדבר על יהודים בגולה ועל הקשר עם ישראל, עניין נוסף שהיה קרוב לליבם של אנשי התיאטרון ברחבי ברית המועצות, יהודים בחלקם הגדול.

מה שבכל זאת עושה את ההפקה הנוכחית של 'אנשים קשים' להצגה מוצלחת הוא צוות השחקנים הנהדר שלה. את מה שמפיל הטקסט המתחכם והלא מתוחכם – מרימים השחקנים בכישרון ויופי רב: משה איבגי בתפקיד האח, הלנה ירלובה בתפקיד האחות, ח'ליפה נאטור בתפקיד החתן וסלים דאו בתפקיד בעל הדירה. כולם כאחד בונים דמויות מורכבות, שבריריות ומפורטות לפרטי-פרטים. קשה לי לומר ממי מהם נהניתי יותר, שכן ארבעתם יוצרים נוכחות כל-כך אישית ואנושית על הבמה. הכימיה ביניהם מדודה על המילימטר ולא אגזים אם אומר שהליהוק של ההצגה נדיר באיכותו.

על ההצלחה הזאת אמון כמובן גם הבמאי, משה נאור, שבימויו מצטיין בפשטות נטולת יומרות.

גם הצוות המעצב עשה עבודה יפה: לילי בן נחשון עיצבה את חדר המגורים בדירה המתקלפת של האחות, בתפאורה שעונה בצורה המדוייקת ל'ריאליזם הפיוטי' – חדר עלוב ומתפורר שלמרות זאת קורנים ממנו חום ויופי רב. תמונת הים הנשקפת מן החלונות מוסיפה גם היא לאוירה הזו.

עפרה קונפינו עיצבה תלבושות פשוטות אך מוקפדות, קרן גרנק עיצבה תאורה רכה ואינטימית ורן בגנו הלחין מוזיקה שמלווה היטב את התמונה.

השחקנים, הבמאי והמעצבים, כולם יחד, מבצעים מהלכים פשוטים שמתבססים בראש ובראשונה על אנושיות ולא על אקסצנטריות, על 'ריאליזם' ולאו דווקא על 'פיוט'. בכך הם מצליחים להתחמק, ולו במעט, מהמלכודת שטומן הטקסט הטריקי הזה.

'אנשים קשים', תיאטרון חיפה

מאת: יוסף בר יוסף

במאי: משה נאור

תפאורה: לילי בן נחשון

תלבושות: עפרה קונפינו

מוסיקה: רן בגנו

תאורה: קרן גרנק

שחקנים: משה איבגי, הלנה ירלובה, ח'ליפה נאטור, סלים דאו