אופל חדש ועוז לתמורע

מורה לתיאטרון מבקשת מורה נבוכים

מאת: אפרת קדם

במאבק על פני דור העתיד של התיאטרון נעסוק בזן מיוחד ומרשים של אנשים: המורים לתיאטרון. הללו עוסקים במלאכת קודש קשה, תובענית ושוחקת, שבמסגרתה עבדיכם הנאמנים ובעיקר שפחותיכם החרופות ובניהן אנוכי, מנסות לגדל את הדור הבא בתיאטרון כאן, חלק מהם יבחר להמשיך הלאה בכיוון ולהיות שחקן או יוצר תיאטרון ואחרים, יהפכו להיות שוחרי  וידידי התיאטרון.

בתוך לימודי התיאטרון בתיכון, כשבסופן הבגרות בתיאטרון, ישנן יחידות לימוד עיוניות (הכוללות את תולדות התיאטרון, הטרגדיה והקומדיה, צפייה וניתוח הצגות, תיאטרון ישראלי, פוסט מודרני ועוד) וגולת הכותרת, ואני מאמינה שגם מקור המשיכה לנוער, היא הבגרויות המעשיות. בכיתה י"א מדובר על  מונולוגים/דיאלוגים, ובכיתה י"ב עובדים על הפקה שלמה. מעבר לכך, יש בתי ספר שעובדים מעבר לבגרות על הפקות ותרגילים מעשיים וולנטרים, וכאלה המקיימים תוכנית תיאטרון החל מכתה ז' כהכנה למגמת התיאטרון.

לשמחתי הרבה המורים לתיאטרון (לפחות אלו שפגשתי בשבע שנים האחרונות) הם ברובם כאלה שעוסקים בחייהם בתיאטרון ושתשוקתם ואהבתם לדבר אינה מוטלת בספק. אם הייתם באים לפקוד את אחת ההשתלמויות של הקבוצה הייחודית הזו הייתם יוצאים מאוד גאים ומורווחים מהתכנים הנלמדים, מהרמה ומאופי הדיון, ובעיקר מהאנשים השותפים בעשייה הזו.

השגרה של המורה לתיאטרון היא ייחודית ביותר, ומעבר לשיעורים בכתה הוא כמובן נתון להפקות וחזרות אינסופיות עם תלמידים, ברמה כזו או אחרת של הבנה, כישרון ויכולת. המטרה היא כמובן לחנך וללמד, אך גם לעמוד בסטנדרטים מכובדים של הצגה המוצגת בסופו של היום בפני קהל.

רוב המורים – אם לא כולם – בשלב זה של הבגרויות המעשיות יוצאים לגמרי משגרת חייהם,  מביתם ומשעות שפויות של עבודה, אך הם לא יכולים אחרת ולרוב שואבים מכך סיפוק גדול. המעמד הוא תמיד מאוד מרגש והתהליך שהתלמידים עוברים, גם במישור של החוויה האמנותית וגם במישור האישי החברתי, היא חזקה ומשמעותית לאין שיעור.

כמעט אי אפשר להאמין שהדבר הזה זוכה לקיום בין כותלי בית הספר ובתוך מערכת החינוך. אני תמיד חושבת לעצמי שאם היו יודעים מנהלי בית הספר והעמיתים הנוספים בשדרת הניהול וההוראה מה באמת אנחנו עושים ומתי, הם היו קצת בשוק. בסופו של דבר זה קם ונופל על האהבה והתשוקה שלנו המורים למקצוע ועל המסירות ויכולת הנתינה שלנו. כידוע, שום דבר אחר לא יכול להרים הפקת תיאטרון.

כל זאת נאמר בכדי לשפוך מעט אור על הרפורמה החשוכה משהו ושנויה במחלוקת, שהחלה לפני כשנה במערכת החינוך. הרפורמה מתאפיינת בשעות נוספות ונלוות למורים עם תוספת שכר השוחקת את ערך השעה, (66 אחוזים נוספים למשרה תמורת 40% תוספת שכר בעוז לתמורה ו50% תוספת שכר אל מול 33% תוספת שכר באופק חדש) ובה מדרוג, הערכה ו-"ניקוד" למורים על פי "הצלחתם" של המורים (הנמדדת בפרמטרים שאינם קשורים לא לתהליך ולא לחינוך).כמו כן מופעל שעון נוכחות (הפועל רק בשעות היום כמובן), ו"תופינים" רבים אחרים שקשורים בהשתלמויות, זכויות פנסיוניות ועוד קיצוצים על חשבונו של המורה לטובת המדינה.

מהצד הפחות אפל של הירח -אם תרצו- נוספו שעות פרטניות לתלמידים, ממש כמו שיעור פרטי לקבוצות קטנות, והשעות בהן מבלה המורה בישיבות, בניית מערכים ובדיקת עבודות ומבחנים מתוגמלות כעת, ובלבד שיהיו בין כותלי בית הספר. ("כי אם המורים עשו את זה עד עכשיו ובחינם אז עכשיו הם צריכים להגיד תודה שמשלמים להם על זה" – כנראה ש"לצאת פראייר" זו לא נקודה טובה להתחיל ממנה מו"מ על שיפור תנאים….).

לא אלאה אתכם בפרטים המאוד מסואבים של ההסכמים החדשים של שני הארגונים (והסתדרות המורים ל"אופק חדש" וארגון המורים ל"עוז לתמורה". למרבה האירוניה ארגון המורים קרא להסכם שלו בשם זה – אזכור למאמרו של יצחק בן אהרון – הסוציאליסט המיתולוגי שבמאמרו "עוז לתמורה בטרם פורענות" יצא בקריאה לאחדות השורות בקרב תנועת הפועלים. אין ספק שהוא מתהפך כעת בקברו.)

אך אומר כמה דברים שאולי ראויים להיאמר בהקשר הכללי –

ההסכמים בסופו של היום נכפים על כל מי שמעוניין להמשיך את עבודתו כמורה, שכן לאחר 3 שנים מתחילת הניסוי דאשתקד, לא תהיה אפשרות להיות מורה במשרד החינוך ולא להיכלל באחד מההסכמים הללו. כלומר הברירה שהייתה כאן למורים היא מראש אך ורק זמנית. מה שאגב, לא מנע בלא מעט מקומות לחצים על מנהלים ומורים להיכנס לרפורמה ולחתום בהקדם על ההסכמים. בחלק מהמקומות ללחצים הללו היה טעם מעט חמצמץ של היעדר בחירה חופשית בלשון המעטה. אם חלילה לא הסכמת לרפורמה, אתה נקרא מורה שעובד לפי "העולם הישן", ובכל מקרה בעוד שנתיים לא תהיה לך ברירה. אם תרצה להיות מורה תהיה חייב להיכנס לרפורמה.

כמו כן, ההסכמים חתומים לתקופה של 3-5 שנים מבלי שאיש יכול לשנותם, כלומר, אין אפשרות יציאה או שינוי אם גילית שזה לא עובד או לא מתאים, היציאה היחידה היא יציאה מהמעשה החינוכי בכללותו. אני מצטערת לחשוב על מורים נפלאים ומסורים שישקלו ואולי כבר שקלו זאת עד כה.

ובהקשר שלנו, המורים לתיאטרון, ואולי גם עמיתינו המורים לאמנות, שכפי שציינתי עובדים לעתים יום כלילה בחזרות וסופ"ש כחג בהפקות, הם נותנים את הנשמה כי ה"בגרות" היא בעצם הפקה וההצגה חייבת להימשך, ולרוב תלמידינו יקרים לנו מאוד (גם כשהם מעצבנים במיוחד) וודאי ווודאי שהעשייה התיאטרונית. גם אם מדובר בהצגת בגרות, מעצם היותם יוצרים בתחום התיאטרון, מבקשים שההצגה תהיה מקצועית לכל דבר- ובמילים אחרות שואפת לשלמות. בשלב הזה אנחנו כבר לא רואים בעיניים.

כאשר אתה נתון לרישום נוכחות, למדרוג ומעקב, כאשר מנסים לכמת את עבודתך לכך וכך שעות בלי שום קשר לעשייה בשטח או לפעילות חוץ בית ספרית, מתקצצות גם הכנפיים, הרוח וחדוות העשייה ששוכנת בלבו של כל מעשה יצירתי וכמובן גם חינוכי.

אדבר בשם עצמי, אך עבורי חווית ההוראה היא חשובה ומשמעותית ובמיוחד. הוראת התחום הזה בעיני מחנכת את תלמידינו לאנושיות, סבלנות, יצירתיות, גמישות מחשבתית, עבודת צוות ולעוד המון מעלות שקצרה היריעה מלפרטן. ברגע שהגיעו נערי האוצר לכמת את עבודתנו במונחים של שעות, ושל "תפוקה" (כאילו שבחינוך באמת ניתן לדבר על תפוקה) וכמובן של כסף, הם החמיצו את עיקרי הדברים. החמצה גדולה וכואבת שאינה מבינה כלל את טיבה ומשמעותה של עבודתנו.

כולי תקווה שיהיו בתי ספר עם חוש ריח מפותח והיגיון בריא שיוכלו לאפשר למורים חופש ניוד בתוך הסד, שאין בו שום זיקה לחינוך או לאמנות, בו אנו כבולים כעת. כולי תקווה שמורי התיאטרון, האמנות והמורים כולם, לא יאבדו את תחושת השליחות והמשמעות של הדבר החשוב באמת שאותו הם עושים רק בגלל שאיזה נער אוצר חושב שזה עסק. אז הוא חושב.

ולמרות שלא הצלחנו עד עכשיו, ולמרות שמאבק הרופאים, הדומה לזה, הצליח רק בחלקו, כולי תקווה שברגע הנכון נשכיל להיאבק בכל הכוח ולשנות את ההסדרים המעליבים הללו שאין בהם הרבה כבוד למהות האמיתית של חינוך בכלל וחינוך לאמנות התיאטרון בפרט.