אבוד בזמן

על ההצגה "בית מטבחיים 5"

מאת: מור זומר

במונית, בדרכי לסמינר הקיבוצים, חשבתי לעצמי כמה מוזר יהיה לראות עיבוד בימתי של הספר "בית מטבחיים 5”. המבנה הסיפורי משונה, העלילה הנוטה למדע-בדיוני נעה קדימה ואחורה בזמן, והוא מלא בתיאורים מעוותים, גרפיים, הזויים ובלתי נתפסים. הקפיצות והחיתוכים הופכים אותו לחומר קולנועי מעניין, אבל על הבמה? התקשיתי לדמיין לעצמי את התוצאה.

ההצגה נעה בין קרעי "מציאות", זיכרונות והזיות, ובין קטעי קריינות המצטטים את הספר עצמו. מרגע הכניסה אל האולם אופפת את הצופה תחושה משונה; שני מסכים גדולים ממוקמים זה לצד זה על הבמה, מותירים חלל צר יחסית בינם ובין הקהל. מאחוריהם, כך מתגלה, תלויים בשלשלאות מהתקרה מעין שקי חול – או אולי שקים צבאיים? – במראה המזכיר גופות בעלי חיים בבית מטבחיים. בחלק הקדמי ממוקמים שלושה כיסאות, צמודים למעקה הנמוך המפריד בין הבמה למושבים. שלושה שחקנים יושבים על הכיסאות בגבם אל הצופים, ואז נדלק האור מאחורי המסכים, והכול רק נעשה משונה עוד יותר.

בילי פילגרים צפה בחבריו מתים בזה אחר זה בשבי הגרמני; הוא חזה בהרס שזרעה ההפצצה בדרזדן, ממנה חמק בזכות מחסה תת-קרקעי בבית מטבחיים; הוא שרד תאונת מטוס איומה, איבד את אשתו להרעלה משונה ונחטף על ידי חייזרים.

בילי פילגרים נותק מן הזמן. הוא משייט בקלילות בין ימיו כחייל שבוי, חייו כאופטומטריסט, בעל ואב וביקורו בכוכב הלכת טרלפמדור, שהיצורים החיים בו רואים את הזמן כחתך רוחב: הם יודעים כי העבר, ההווה והעתיד מתרחשים במקביל ולא על ציר ליניארי כפי שטועים בני האדם לחשוב. המוות אינו משמעותי, מכיוון שאותו יצור שמת זה עתה חי ובריא במקום אחר בזמן. הם גם יודעים כיצד יגיע היקום לקיצו, משום שראו זאת כפי שראו את כל שהתרחש לפני כן, ועוד ייראו זאת פעם אחר פעם ולעולם לא ינסו לעצור זאת משום שכך היה וכך יהיה תמיד.

בכל פעם שדמות בהצגה מסיימת את חייה, מושלך שק חול המדמה שק גופות אל עבר הקהל, ומוזכרות המילים "ככה זה" – אלה פני הדברים ואין דרך לשנות זאת. כל יצור חי ומת בעת ובעונה אחת בכל נקודה נתונה בזמן. המסכים מתעתעים בצופה, הם משמשים הן להקרנת צילומי מקומות וקטעי וידיאו היסטוריים ממלחמת העולם השנייה, והן כמעין תיאטרון צללים בו משתמשים השחקנים בכדי להגדיר את כניסתו ויציאתו של בילי פילגרים מעולם ה"מציאות" או הזמן הליניארי. באופן מתעתע אפילו יותר, הם גם מגדירים את החלל ואת היחסים בינו ובין הדמויות. לעיתים הם משאירים פס דק, אלכסוני, בינם ובין הקהל ויוצרים חלל א-סימטרי, בלתי יציב ומטריד; לעיתים הם נעים לאחור ומותירים מרחב ריק וריקני, היוצר תחושת אי נוחות; לעיתים נפער חלל ביניהם, ודמויות נכנסות ויוצאות בינות לפתח כמו מהמציאות אל ההזיה ולהיפך.

לעיתים הם נעשים כמעט שקופים, כאשר האור המוקרן מאחוריהם חושף את הדמויות היושבות לפניו; המראה משונה, מעורפל, חייזרי, והוא משמש לייצוג היצור (או היצורים) מטרלפמדור, המלמד (או מלמדים) את בילי את הלכות הזמן. תנועת המסכים וההקרנה עליהם הם הדברים היחידים המסמלים את מעברי הזמן-חלל התכופים והמבלבלים. משחקי החלל הללו מותירים את הצופה אבוד, מבולבל, מסוחרר ומרותק.

שלושה מתוך ארבעת השחקנים מחליפים דמויות לאורך כל ההצגה, בעוד השחקן המגלם את בילי פילגרים נותר בתפקידו מתחילתה ועד סופה; זו דרך מעניינת לומר דבר מה על שלל הדמויות הנכנסות ויוצאות כמו מרגלים מחייו של הגיבור התשוש; לכולם פנים דומות, כולם גילומים שונים של אותן דמויות-חלום שאולי התקיימו ואולי לא התקיימו כלל. האנשים שסביבו, כמו הרקע, מתחלפים ללא הרף, ומשום שהוא נותר הוא עצמו דמיונו מדביק להם את אותן פנים מוכרות. השחקנים מרככים ומעגלים את תנועותיהם גם כאשר מדובר בייצוג של לחימה; הדבר יוצר אפקט של ערפול, של חוסר טבעיות, כאילו אנו באמת ובתמים מציצים אל הזיותיו של אדם שהגורל התאכזר אליו.

יש משהו מהפנט באופן שבו נדלקים אורות וכבים, והשחקנים נעים ביניהם במעין תנועות ריקוד. התלישות והאובדן מיוצגים באופן מרתק באמצעות הבמה הריקה, שהתפאורה היחידה עליה היא זוג מיטות ברזל רב שימושיות וזוג המסכים האימתניים המכוונים ומוליכים את הצופה בין מקטעי החיים השבורים של בילי פילגרים.

יותר מהכל, לטעמי, ההצגה מעוררת חשק עז לקרוא את הספר ולקוות שהוא קוהרנטי יותר.

מניסיון, הוא לא.

בית מטבחיים 5

על פי ספרו של קורט וונגוט

בימוי: עמיחי אלהרר

משתתפים: אדוה שרון אילן, ליאור חסון, יהונתן מגון, אייל צ'יובן

מוסיקה מקורית: איתי נחשון

עיצוב במה: אדם קלר, שני טור

תלבושות ואביזרים: מאיה ארבל