תייר בעירו

על המיצג-סיור "עבודה זרה" של במת מיצג

מאת: יאשה קריגר

התחנה המרכזית (החדשה) בתל-אביב היא אחד המתחמים הביזאריים ביותר הקיימים בארץ. למי שלא מכיר, מדובר בגוש בטון מאיים, בעל שבע קומות (ואינספור מפלסי-ביניים), המאכלס בתוכו, מלבד רציפי אוטובוסים, כמות עצומה של חנויות, מסעדות ועוד מיני כוכים למטרות שונות. התחנה המרכזית היא גם שם נרדף למשכנם של העובדים הזרים על מגוון התרבויות שלהם. עוני, דוחק, אלימות, חברת שוליים – כל אלו מוצאים את מקומם בקונוטאציות שלנו עם המקום המוזר הזה.

בשנים האחרונות פועלים בתחנה המרכזית מספר מוסדות תרבות: תיאטרון קרוב, במת מיצג וגם בית הספר למשחק של סופי מוסקוביץ'. מוסדות אלו קיבלו את משכנם בתחנה בשל שיקולי שכירות כאלה ואחרים והם פועלים בתוך המציאות ההזויה של התחנה, ולעיתים, כמו במקרה הזה, מתוך המציאות הזאת.

במת מיצג, בניהולה האמנותי של תמר רבן, פועלת בתחנה המרכזית משנת 2004. קצרה יריעת מאמר זה מלתאר ולהסביר מהו מיצג ומהי אמנות הפרפורמנס. אציין רק כי בניגוד לתיאטרון המסורתי, אמנות המיצג שואפת לבטל את ייצוגי הזמן והמקום ה"אחרים" שמוצגים לקהל על במת התיאטרון. במיצג, הזמן הוא בהכרח עכשיו והמקום הוא בהכרח כאן. זוהי פעולה חיה של אמן, כהגדרתה של רבן. בניגוד להצגת התיאטרון, שבה א' משחק את ב' בזמן ש-ג' מתבונן בו – במיצג כולם (גם היוצרים וגם הקהל) מוזמנים לתפקד בתור א'.

ל-"עבודה זרה", העבודה החדשה של במת מיצג, אין שום יומרה להתחזות למופע תיאטרלי. מדובר בסיור – סיור בן שעתיים וחצי במרחב הפעולה של במת מיצג, הלא הוא מתחם התחנה המרכזית עצמו. אלא שכמיטב המסורת של המיצג, מדובר בסיור יוצא דופן המעניק למשתתפים הזדמנות לחוות את מרחב התחנה באופן ייחודי ומסקרן.

המסע מתחיל ונגמר בקומה הרביעית של התחנה, בסטודיו של במת מיצג. בתחילת הסיור (אותו מעבירה רבן עצמה), עולים לקומה השביעית העליונה. משם, במסע איטי ומרתק, יורדים עד לקומת האפס התחתונה, במה שנדמה כמו ירידה בשבעת מדורי הגהנום, או לחלופין נפילה לתוך הבור של עליסה, שני הדימויים הללו צפים באורח בלתי נמנע במהלך הסיור.

רבן, בהליכה מהירה וצעד בוטח, מובילה את הקהל דרך מבואות הומי-אדם ודוכני מזון מהיר בקומות העליונות ודרך דלתות נסתרות ומסדרונות חשוכים בקומות התחתונות. דווקא הקומות התחתונות, אלו שסביר להניח שבתור מבקרים מזדמנים בתחנה לא נגיע אליהן, הן המרתקות ביותר. שורה בהן אוירת רפאים וההימצאות בהן כמוה כהימצאות בתת-המודע של הזהות הישראלית הקולקטיבית.

במהלך הסיור נעשות עצירות המשמשות לשתי מטרות: האחת היא מתן אינפורמציה על התחנה המרכזית, ומהבחינה הזאת זהו סיור מרתק המספק הצצה אל ההיסטוריה, הארכיטקטורה והרב-תרבותיות של המתחם ההזוי הזה. העצירות מן הסוג השני משמשות לפעולות. בעצירות האלו דווקא, מתרחש הקסם של המיצג והקהל מוזמן, על-פי ההנחיות של רבן והצוות המדריך, להשתמש בחושיו על-מנת לחוות את התחנה המרכזית באופן בלתי אמצעי. איני רוצה לעשות ספוילרים, שכן כמה מן הפעולות הללו מפתיעות ממש, אומר רק שבמהלך הסיור הקהל זוכה לטעום, להריח, להקשיב, למשש וכמובן להתבונן בתחנה המרכזית בצורה מרגשת וקסומה.

בנוסף, מה שמעשיר את הסיור הוא המפגש עם כמה מאנשי התחנה – איריס הספרית, נאזימה שמוכרת אוכל דרוזי, ג'ייקוב המנקה ועוד. לכל אחד פנים אחרות, שפה אחרת, סיפור אחר משלו.

איני חסיד של תיאטרון "סייט-ספסיפיק", תיאטרון שמשתמש בחלל ארעי לצורך ההצגה או הפרפורמנס. אך דווקא כאן, ב"עבודה זרה", חוסר היומרה ל"תיאטרון" הוא שנוגע במהות התיאטרון ויוצר חוויה כל-כך מיוחדת. ואסביר למה כוונתי: שום דבר כאן, פרט למסלול הסיור, אינו מתוכנן. ההפקה היא מינימלית ונחבאת אל הכלים. כל מה שצריך זה סוויץ' קטן בראש ובתור משתתף בסיור, בתור מי שקיבל עליו את מסגרת הזמן (שעתיים וחצי עד שלוש שעות) ואת מסגרת המקום (התחנה המרכזית) – כל אחד מוזמן להיזרק אל התיאטרון הגדול ביותר, התיאטרון של החיים. החלל הארעי של התחנה המרכזית החדשה הופך לתפאורה (מרהיבה יותר מכל תפאורה שתראו בתיאטרון), האנשים מסביב הופכים לניצבים (בשום אופרה גרנדיוזית לא תראו כמות כזאת), לחלקם יש אפילו טקסט. התאורה והסאונד טבעיים. לעיתים נוצרות סיטואציות. בסיור שאני לקחתי בו חלק היו סיטואציות מצחיקות, מרגשות, מסתוריות. למרות שבכל סיור אלו הן סיטואציות אחרות, תלויות נסיבות. החיים היום-יומיים מקבלים בסיור הזה נופח תיאטרלי, לפחות ברגעים מסוימים. ובאותם הרגעים הנהדרים הבנתי בצורה צלולה כל-כך את כוונתו של ש' – כל העולם במה וכולנו שחקנים.

ואם הרמזים הגסים שלי לא הספיקו אז הנה – רוצו לראות/להשתתף!