על הקריעה

על המיצג Cut Piece של יוקו אונו

מאת: מור זומר

לעיתים, מטשטשים תחומי האמנות השונים והופכים לאחד. דבר זה מתרחש בעיקר כאשר האמנות החזותית יוצאת מהדו מימדיות ויוצרת אינטראקציה עם הקהל, דורשת ממנו לפעול. במיצגים, התיאטרון נוצר בתוך הגלריה. קהל הצופים, שרגיל לעמוד מול התמונה או הציור, נוכח מול אדם אמיתי המבצע פעולה כלשהי, או מבקש מהם לעשות אותה. החוויה התיאטרלית, האמנותית, נוצרת מתוך המפגש הזה.

בימים אלה מציג מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה תערוכה המוקדשת לאמנות יפנית עכשווית, ששמה Double Vision. בין שלל היצירות של אמנים ידועים יותר ופחות, ניתן למצוא גם את יצירתה הידועה של יוקו אונו "Cut Piece”, שנוצרה אי שם בשנת 1964. מדובר במיצג בו מניחה אונו לקהל לגזור במספריים פיסות מהשמלה שלגופה, בעודה יושבת ללא תנועה במרכז הבמה.

בקטע הוידיאו המתעד את המיצג ניתן לראות אנשים נורמטיביים לכאורה מבצעים פעולה שיש בה מן האלימות: גזירת פיסות מבגדה של אישה חסרת אונים לכאורה. עצם הפגיעה בבגד היא מעשה אלים. מדובר בדבר מה בעל ערך, רכושו של אדם. מה גם שבגדים זוכים למעמד מיוחד בתרבות הצריכה משום שהם כביכול מעידים על מעמדו של הלובש אותם. השחתתו של הבגד כמוה כהשחתת מעמדה או ערכה העצמי של האישה הלובשת אותו. מה מביא את האנשים האלה לבצע פעולה אלימה כנגד רכושה של אונו – הן בגדה והן גופה?

מתוך המיצג המקורי בשנת 1964

נראה שאונו מעניקה להם לגיטימציה לבצע פעולה שאינה נורמטיבית, ובכך קוראת תיגר על הצורך לציית לנורמות התנהגותיות. מרגע שהנורמה נשברה, הקהל נוהה אחר השבירה והשחרור, והפעולה נעשית יותר ויותר טבעית, עד כי האדם האחרון שעולה לבמה מגדיל לעשות וגוזר אף את כתפיות החזייה שלובשת אונו. היא עצמה כמעט שאינה מגיבה: היא נראית אדישה למדי, ואיננו מודעים לרגשותיה או מחשבותיה. מדי פעם היא מהנהנת בהכנעה, כמו מקבלת על עצמה את גזר הדין בתור אישה ואמנית. הקבלה הזו היא כניעה להחפצה, להפיכת הגוף והמבע לנחלת הכלל, להפקעתם מחזקתה. הפעולה עצמה, כאשר היא מתוארת במנותק מן הצפייה בה, נשמעת מזעזעת למדי. ובכל זאת, אין הבעת זעזוע אמיתית במהלך המיצג כולו.

הצופים/משתתפים כמו אינם מבינים את משמעות המעשה שהם מבצעים בה. הם נוטלים פיסות ממנה, כל פיסה היא יצירת אמנות, וכל יצירה היא פיסה ממנה. בני אדם שאינה מכירה נוגעים בה בחופשיות ובעצם הופכים אותה לחפץ, לדבר מה המשמש למשחק. רגשותיה וגופה הם רכוש ציבורי משום שבחרה לעסוק באמנות ולחשוף אותם לעיני כל. ניתן אף לראות בה מעין אם המעניקה לילדיה כל שיש ביכולתה לתת, אפילו קרעים מבשרה שלה.

פעולת ההתערטלות הפאסיבית היא מעין חשיפה איטית אל מול העולם העושה בה כרצונו; הקהל ממנו היא אמורה לשאוב כוח והשראה למעשה "מקלף" מעליה את שכבות ההגנה ומותיר אותה פגיעה וחסרת אונים, אך היא מסרבת להיות מוחלשת ומשתמשת בפעולה הזו כמראה, בכדי להראות לבני האדם כיצד הם נוהגים באחר כאשר ניתנת להם לגיטימציה לעשות זאת.

בספטמבר 2003 אונו עצמה ביצעה שחזור של המיצג, אך הפעם הקדישה אותו לתקווה לשלום עולמי. החלטה זו עשויה להיתפס כתמוהה, אך במחשבה שנייה ניתן לטעון כי הכנות המוחלטת בה נהגה ובה בוצע המיצג המקורי היא נכס נדיר באמנות ובתרבות העכשווי. ייתכן כי אותה כנות יקרת המציאות היא זו שתביא על העולם ימים טובים יותר. אולי מתוך הבעה אמנותית מוחלטת של הפחדים, התסכולים והכעסים, ניתן להגיע לזיכוך שיאפשר התקדמות הלאה. אמנם זו מחשבה תמימה ופשטנית, אך בדיוק למקום הזה האמנות הזו מכוונת – אל הרגשות הקמאיים, הפשוטים ביותר.

 מתוך שחזור המיצג, בשנת 2003

אם כך, כיצד בכל זאת רלוונטית יצירה משנות השישים של המאה ה-20 לעשור השני של שנות האלפיים? בשיא הפשטות – המצב האנושי הנו כפי שהוא. האמן לנצח יעניק פיסות מעצמו לקהל שאינו מבין את עוצמתן ואת הכוחות העל-אנושיים הנדרשים ממנו בכדי למשות אותן מתוכו. הפעולה האלימה של קריעה ותלישה היא עדיין פעולה שאינה נורמטיבית, אך נראה כי אנשים מבצעים אותה מדי יום מבלי להיות מודעים לכך, כאשר הם צורכים אמנות, עצם הקלות בה אנו צורכים אמנות כיום הופכת אותה ואת יוצריה למובנים מאליהם, ובכך מתעלמת מהקושי שביצירה. מה גם שכל צריכה של אמנות היא הפקעה של חלק מגופו ונפשו של האמן שיצר אותה.

גם בשנת 2012 עניין הבעלות על הגוף הוא מהותי, בעיקר כאשר מדובר באמנית אישה. אישה המתערטלת על הבמה עדיין נחשבת לטאבו, וההתייחסות לגופה תהיה בדרך כלל מינית; עצם יכולתה של יוקו אונו להציג התערטלות כזו, שהיא נפשית בעיקרה ואין בה כמעט מיניות, היא הישג גם בימינו.