מכרה של זהב מאחורי הקלעים

ביקורת על ההצגה "חופרים"

מאת: נמרוד עמית

אל ההצגה "חופרים" הגעתי עם הרבה ציפיות. היו לי ציפיות מתוכן ההצגה (על פי מה שקראתי בתוכניה), היו לי ציפיות מצוות השחקנים (אבי פניני, דני מוג'ה ואורי אברהמי) והיו לי ציפיות מעבודת הבימוי (של אלדד זיו). רק לעתים רחוקות אני מרשה לעצמי לבוא לתאטרון עם ציפיות כל כך גבוהות, והפעם, כמו שקורה לעיתים כל כך רחוקות, הן התגשמו!

ההצגה מגוללת את סיפורם של שלושה שחקני משנה, הנמצאים במחסן התלבושות בזמן שההצגה "האמיתית" מתרחשת באולם מעליהם. מדי פעם אחד מהם יוצא "אל הבמה" ולעתים שלושתם יוצאים ביחד, בעוד הקהל שומע מבעד לרמקולים מה מתרחש למעלה, ויכול רק לדמיין איך זה יכול היה להיראות. במהלך ההצגה ניצלתי את ההזדמנויות האלה כדי להביט בצופים שישבו באולם, שהיה מלא עד אפס מקום. מעולם לא ראיתי קהל רב כל כך מסתכל בריכוז גבוה כל כך על במה ריקה במשך כל כך הרבה זמן.

עבודת הבימוי של אלדד זיו מצטיינת לא רק בבחירות אמיצות ומיוחדות כגון אלה, אלא גם בבחירותיו הנדושות יותר. לדוגמא, השחקנים משתמשים באביזרים משעשעים ובתלבושות מגוונות, המוסיפים צבע וחיות לסיטואציה הצבעונית ממילא שבה הם נמצאים. המגוון הזה, על אף שהיה מעט צעקני לטעמי, ללא כחל וסרק לגיטימי ואף מתבקש, שהרי השחקנים נמצאים במחסן תלבושות והם חייבים להחליף תלבושות שוב ושוב לצורך תפקידיהם השונים בהצגה שלמעלה.

זאת ועוד, זיו מצליח לתזמר את שלישיית שחקניו כמעשה אמן. במשך רובה המכריע של ההצגה נמצאים שלושתם על הבמה והדינמיקה ביניהם מאוזנת ושקולה, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הביצוע. הדמויות, ששמן כשם השחקן שמגלם אותן, מבוססות על הביוגראפיה של השחקן האמיתי, אך אינן מתיימרות לתת ייצוג מדויק של השחקן (מה שממילא אינו בגדר האפשר במסגרת התיאטרון), אלא משתמשות באלמנטים ביוגראפים מחיי השחקן כדי ליצור ייצוג אמנותי שלו. המשחק המצוין של שלושת השחקנים, ובראשם אורי אברהמי, נע על התפר שבין נטורליזם (דהיינו התנהגות כמו בחיים האמיתיים) למשחק מסוגנן. מובן לקהל שעל הבמה נמצאים שלושה שחקנים שממלאים תפקידים, אבל מצד שני שורר ערפול מכוון בין האמיתי והבדיוני.

הערפול הזה מתקשר גם לתימה נוספת שעולה בהצגה: האמנות האמיתית, המיוצגת על ידי שלושת השחקנים, לעומת האמנות הממוסחרת, המיוצגת על ידי ההצגה שלמעלה, שממנה אנו שומעים לפרקים באמצעות הרמקול את קולו של אבי קושניר ולקראת הסוף גם את נועם סמל. בשלב מסוים חוזר אבי פניני אל הבמה צולע, אחרי שמילא את תפקידו הקטן בהצגה שלמעלה, וטוען כי השחקן הראשי שם (בהתכוונו לאבי קושניר) ניסה להכשיל אותו. מכאן ואילך מתפתחת ביניהם יריבות איתנה, שעליה אנו למדים מתיאוריו של פניני, ואשר לפיה השחקן הראשי בהצגה הממוסחרת עוין כלפיו וכלפי יתר שחקני המשנה עד לרמה של זוב דם. וליהפך.

לצורך היריבות הזאת מניחים גיבורי "חופרים" את היריבויות הפנימיות הרבות שיש ביניהם בצד, מאחדים כוחות ומשתפים פעולה. הצעד שבו הם נוקטים שייך אמנם לצד היותר "תיאטרלי" של ההצגה ובלתי סביר שהיה מתקיים במציאות, אך המשמעות שמאחוריו אינה יכולה להיות ריאליסטית יותר. האמנות אינה רק דבר שראוי והכרחי להילחם עליו, אלא שהמלחמה הזאת למען המטרה המשותפת עשויה גם לקרב לבבות ולגשר על פערים מעולם המציאות.

הייתי יכול לומר כי "חופרים" הנה קומדיה קלילה, העוסקת בנושאים כבדים; הייתי יכול לטעון כי היא הצגה קצבית, המחלחלת לאט; הייתי יכול לציין כי זהו תיאטרון קטן בגדולתו; הייתי יכול להוסיף ולחפור, אך במקום זאת, פשוט אמליץ בחום לראות את ההצגה!

"חופרים"

תיאטרון תמונע

כתיבה – אורי אבהרמי

בימוי – אלדד זיו

תאורה – ניצן כהן

תפאורה – אנה זיו

תלבושות – לירון מינקין

סאונד – שלום ויינשטיין

משתתפים: אבי פניני

               דני מוג'ה

               אורי אברהמי

מופעים קרובים:

23.8.12  20:00

29.8.12  20:00

5.9.12  20:00

9.9.12  20:00

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 14, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s