יש יצירות שהשתיקה יפה להן

סקירת היצירה "פרימיירה"

מאת: אנה מינייב

כמעט ללא מילים, בחלל נקי מקישוטים, נעים ארבעה שחקנים שהגיעו לחלוק סיפור.

המופע "פרמיירה", מגולל את סיפורה של אישה העוברת במסדרונות חייה, החל מילדותה ועד בגרותה. כבר מהרגע הראשון, היצירה מאלצת את הקהל להעמיק בתוכנה ולצאת ביחד עם היוצרים למסע בו לא תמיד הכל ברור כשמש.

היצירה מורכבת ברובה מתנועה, מחול, ריקוד, חיבור של גוף ונפש. היא מציגה תמונות מתוך מציאות שרובנו וודאי ונתקל בהן. ילדות, הורים, אהבה, זוגיות, אכזבה, קנאה, קושי הסתגלותי, בדידות והתבגרות מלאת תובנות. יצירה זו מכילה קטעים מוזיקליים מתקופות שונות וטקסטים מעטים, המתלווים לסיפור, מתוך הספר "תסתכלו עלי" שכתב אלדד כהן בשנת 1998, חלק מהטקסטים מושמעים בתור הקלטה של עדי פז וחלקם נאמרים על ידיה באופן חי על הבמה.

עדי פז היא היוצרת, הבמאית והכוריאוגרפית של היצירה, אליה מצטרפים לירן יעקבי, אור משיח ואריאל קריז'ופולסקי, וכולם כאחד בעלי נוכחות בימתית ובעיקר תנועתית יוצאת דופן.

צילום: ארל'ה הצמצם הבוער

סיפורי ההתבגרות שעוברת הדמות מלאים בקשת רגשות אנושיים והסצנות מתחלפות בעקבות המוזיקה והשירים המשתנים. בצורה זו נראה שהמוזיקה היא זו שמכתיבה את העלילה וזאת בפני עצמה שפה ייחודית ומעניינת. ארבעת השחקנים מחליפים תפקידים ודמויות בהן פוגשת בחייה הילדה שהופכת לנערה ולבסוף לאישה. עדי פז מגלמת את דמותה של הילדה-אישה, לבושה בשמלה בובתית בה היא משתמשת בכדי לסמל את ההתמודדויות הנקרות בדרכה. הדבר הבולט ביותר בדמות זו הוא שיערה, שנראה סמור ושובב, והולם את הדמות שנראית מבולבלת ושונה מסביבתה.

היצירה הזאת מתמודדת עם הורות המתיימרת להיות מושלמת ולבסוף מוצאת את סופה, עם זוגיות וכל העולה מטבעה התלותי, עם יחסים בין גברים, נשים ובני אדם באופן כללי ועם פחדים העמוקים הטמונים בבדידות, בניתוק מהקן המשפחתי, בחיפוש ה"אני" האינדיווידואלי וההשלמה עימו. כל אלה מתלווים לנורמות שמתווה החברה והמשפחה, נורמות שמתנגשות פעמים רבות עם הצורך למצוא את הנתיב הפרטי והאישי של הדמות. "מכאן אני לבד, אמא לא תבוא יותר" אומרת הילדה שצמחה, והלבד הזה הוא תחושה מפחידה ומסקרנת כאחד, אשר מביאה עימה לפעמים חוויות לא מוכרות, איתן נפגשת הדמות לאורך התבגרותה.

צילום: ארל'ה הצמצם הבוער

המילה שליוותה אותי לאורך המופע היא המילה "ספק", זאת מפני שהיצירה בוחרת שלא להסביר במילים כל התרחשות שעל הבמה. ישנן סצנות שהשתיקה יפה להן והצופה מוזמן לשוט בדמיונו ולהשלים את החסר בהתאם לנקודת מבטו האישית על המציאות. מודה אני כי תחילה הרגשתי קושי עם החופש התודעתי הזה, אך עם הסצנות המתחלפות גלשתי גם אני לזיכרונותיי ומצאתי את החיבורים שגרמו לי לחוות את היצירה במלואה, שהרי ההזדהות היא הגורם המתווך בין מה שרואות עניינו לבין היכולת של החיזיון לגעת לנו בלב.

תיאטרון מחול מעלה את השאלה האם היצירה היא יותר תיאטרון או יותר מחול, ובמקרה הזה נראה כי היא משלבת את שניהם בצורה מופלאה. היוצרים האלה מדויקים בהבעותיהם ובתנועותיהם והם לא מתנתקים לרגע מהדמות אותה הם מגלמים, הנאמנות הזאת מלווה בתנועה אסתטית ומלאת רגש ובמחול מדויק, מסונכרן ומרתק.

היצירה הוצגה במסגרת "מחולוהט" בסוזן דלל.

בימוי וכוריאוגרפיה: עדי פז

שחקנים: לירן יעקבי, אור משיח, אריאל קריז`ופולסקי, עדי פז

טקסטים: מתוך הספר "תסתכלו עלי"/ אלדד כהן

תפאורה ותלבושות: סיוון צאלון

עיבודים וניהול מוזיקלי: יונתן נעים

לחן "לאחר שהלכת": אלדד כהן

עיצוב תאורה: ניר להב

שירה: עדי פז