קרון ההפתעות

סקירת הפסטיבל "לצאת מהקרון"

מאת: אנה מינייב

בסוף שבוע האחרון התקיים במתחם התחנה בתל אביב פסטיבל "לצאת מהקרון". המילה פסטיבל תמיד מעלה קונוטציה של אירוע גדול מימדים, הפקה גרנדיוזית ותקציב שמנמן. לא כך נראה הפסטיבל הייחודי הזה. בקרון קטן וצפוף, בעל תאורה מעומעמת, נטול תפאורה התקיימו במשך שלושה ערבים הצגות ומופעים מיוחדים במינם.

את הרעיון המקסים הזה הגו חוני המעגל ופנינה רינצלר, או כמו שקוראת לה סמדר יערון – פנינית. אמנית מיוחדת במינה שלא מפחדת משום אתגר הניצב בדרכה. התחזית לגבי הקרון מהמאה ה- 19 הניצב לו במתחם הייתה צפויה למדי, עד שחוני, לו שייך הקרון, גייס את פנינה בכדי להפיח בו חיים. ביחד עם נטלי תורג'מן הם הצליחו להפיק יש מאין וכך נוצר לו הפסטיבל המרתק הזה.

הפסטיבל הורכב מיצירות אישיות וברובן מקוריות, חלקן הצגות מלאות וחלקן מופעים קצרים, אך כולן כאחד התמזגו בצורה טבעית כל כך עם החלל הקטן והקסום של הקרון שהתמלא ניחוח של יצירה ואהבה גדולה לתיאטרון. לשמחתי, זכיתי לראות את כל המופעים, אפילו יותר מפעם אחת ואני מלאת התרגשות לכתוב עליהם כאן.

את היום הראשון של הפסטיבל פתחה מיכל גיל עם יצירתה המקורית "חדר זיכרון". זהו מופע תנועה מיוחד שעוסק בהתנהלות הטבעית של היוצרת בתוך החדר הפרטי שלה, בו היא נמצאת כביכול לבד, אך יחד איתה נמצאים הצופים שעדים לתחושות ולרגשות שלה בחלל האישי. אחריה הופיעה לי לוריאן עם יצירתה "היטל הר חברון", אשר עוסקת ללא מילים בדרום הר חברון, בהתנחלות המוקפת מציאות לא פשוטה, כפי שחווה אותו היוצרת.

לפתע, השתנה חלל הקרון ולתוכו הוכנס שולחן ארוך והצופים התיישבו סביבו בכדי לסעוד ביחד עם הדס מושל, יוצרת המופע "אני האחות", אשר עוסק במוות של אחיה ובזיכרון שהוא הותיר אחריו, עימו מתמודדים כל בני המשפחה כל יום מחדש. מה שהיה מיוחד שם הוא שהקהל אכן הגיע לארוחה, הצלחות אמיתיות, האוכל מבושל, והכאב מחלחל באיטיות ברגעים בהם האוכל נתקע בגרון.

לאחר מכן, הופיע אלכס וינגרט עם יצירתו "השבט העצוב" בבימויה של לאשה שמשוני. זהו סיפור המגולל את מסע עלייתו של ילד קטן לישראל, המוצג בצורה סיפורית מרתקת שלרגעים צבטה את הלב שלי. אלכס כינס את צופיו סביב המדורה האישית שלו והעניק לנו במתנה סיפור כנה, כובש וממלא.

לפעמים בתיאטרון, או במקרה זה בקרון, יש רגע אחד שבו העיניים מתרחבות והפה נפער. הרגע הזה קרה כאשר בתוך הקרון התחיל את הופעתו בחור צעיר בשם אלכסיי טשייב בליווי המוסיקלי של ולריה קרפובה. כיצד אוכל לתאר זאת במילים – חוויה, התאהבות, כמיהה… "המצב הנתון" הוא מופע מוסיקלי מיוחד במינו, מלא בסיפורים אישיים של היוצר ובהתבוננות על החיים ומה שהם מביאים איתם. דרך מילים ולחנים, אלכסיי מביא לבמה את כאביו, געגועיו, אהבותיו ועוד ועוד ועוד. כל אלה מלווים בנגינה מדהימה של ולריה והסנכרון ביניהם שמימי.

לאחר מכן נכנסו לקרון שלושה יוצרים מוכשרים, אביב פינס, תומר קופל ועידן שוורץ שהעלו מחזה קצר של אוגוסט סטרינדברג בצורה מעניינת ומרעננת. המחזה "היותר חזקה" עוסק בעולם הנשי המתוסבך. בעזרת ווידאו, בובות וטקסט הפכו היוצרים את המחזה הזה ליצירה חדשנית וטעונה אשר מתובלת בסרקזם מבורך.

הייתה גם יוצרת אחת שרצתה לצאת מהקרון. מיכל גרס שרמן יצרה את המופע "שעיר, לעזאזל!" שעוסק ברצון העז שלה ובצורך הנדרש שלנו כעם לצאת מהתחושה שאנו עם נרדף, למרות שאנחנו תמיד בוחרים כעם, להיאחז בתחושה זו במחשבה שאם נשחרר ניפול לתהום שאין ממנה מוצא.

אגלה לכם סוד, שייקספיר מלחיץ אותי. אכן כך. אך בחור אחד בשם רנן יצחקי הצליח לגרום לי לחבב את אחד הטקסטים הידועים ביותר שלו – המלט."פרויקט המלט" הוא יצירה אישית חוקרת שעוסקת בהתבוננות פנימית דרך הטקסט. מופע תנועה מבריק וייחודי בו מתמזג רנן עם דמות והופך אותה לשלו.

ואיך אפשר בלי מופע פלייבק שיגרום לקהל גם לחלוק את אשר על ליבו. "החברה מאיכילוב" הם קבוצת פלייבק ותיקה שגרמה לצופיה כל כך הרבה אושר ושמחה. מה עוד יש לומר. תבורכו.

הצגה נוספת שחדרה לעצמותיי היא המונודרמה של איריס הרפז – IV כן או IV לא – שעוסקת במסע מייגע בעקבות טיפולי הפוריות של אישה שרוצה ללדת ילד. המחיר שגובה ממנה התהליך מעמיד אותה מול תובנות ומול אמת גדולה שחייבת להיאמר. מרגש, מצמרר ובעיקר ראוי להערכה.

ואחרון ובהחלט חביב, "לחודים", מחזה מאת קורל פרידן בו היא גם משחקת ביחד עם נבו פלזן בבימויו של אלעד שרעבי. מחזה העוסק ביחסים, בתשוקה, באהבה ושנאה. בבלתי אפשרי- זוגיות. בתוך קרון רכבת הומה אדם הם חושפים את הסיבות לגירושיהם ומטיחים האחד בשנייה את תלאות החיים.

אני מוכרחה להביע את ההערכה הענקית שלי כלפי כל היוצרים שלקחו חלק בפסטיבל, בעיקר בגלל האומץ העצום שלהם לחשוף בצורה כל כך מרגשת את סיפוריהם ואת סודותיהם האישיים. בעולם התיאטרון, אין זה מובן מאליו להצליח לגעת בנפש הכואבת ולתרגם זאת לבמה. כל כך הרבה יצירות כנות בפסטיבל אחד, כל כך מרתקות, שופעות יצירתיות, מקוריות, מקצועיות וייחודיות.

חלק מהיוצרים ימשיכו להופיע בקרון בזמנים שהם יקבעו עם ההפקה. עקבו אחריהם ורוצו לצפות. הפסטיבל עתיד להתקיים מידי שנה וכולי תקווה שאכן כך יהיה, בכדי שיוצר עוד בית קטן ליוצרים המוכשרים במדינתנו, שמצמיחה לה לאיטה פרפורמרים ראויים להערכה.

תודה לכם, הענקתם לי חוויות בלתי נשכחות.