פחד ותיעוב ביפו העתיקה

ביקורת ההצגה "קילר ג'ו"

מאת: מור זומר

הישרדות היא היצר המניע את כולנו. הטבע יצר אותנו כך שבמצבי דוחק נעשה כל דבר, קיצוני ככל שיהיה, בכדי לשרוד. כמה רחוק מסוגל אדם ללכת לטובת שיפור סיכויי הישרדותו, והיכן עובר הגבול? ברצח? אולי ברצח של בן משפחה?

ההצגה "קילר ג'ו" מתחילה במחשבה העשויה לעבור בראשו של כל בן נוער זועם שהוריו מכעיסים, מתסכלים ומקשים עליו: "הלוואי ויכולתי להיפטר מהם". מחשבה ילדותית זו מובילה את מעשיו של כריס (דניאל ברוסבני), צעיר חדל אישים שאמו זרקה אותו מהבית בעקבות ויכוח. לאחר שהסתבך בחובות שעלולים לגרום למותו, מסיק כריס שהדרך היחידה להשתחרר מעול הצרות האינסופי תהיה לרצוח את האם ולהשיג את כספי הביטוח, שלדברי בן זוגה מגיעים ל-50,000 דולר. האיש הנכון לעבודה, על פי דבריו של בן הזוג, יהיה קילר ג'ו, בלש משטרה ורוצח שכיר.

כריס פונה לאביו העלוב והאדיש (רועי הסל), המתעב את גרושתו והרעיון לקבל סכום כסף נאה קוסם לו, וזה נוהה אחר הרעיון בקלות יחסית. המשפחה כולה, הכוללת גם את  שרלה (רוני יניב), זוגתו גסת הרוח של האב, ודוטי (גאיה שליטא-כץ), האחות הקטנה, התמימה והמשונה שכריס מגן עליה בחירוף נפש, מחליטה כמעט פה אחד שהרעיון להיפטר מהאם הוא הפתרון לכל צרותיהם.

ג'ו (חי מאור), ממוקד, כוחני ואלים, נכנס כרוח סערה אל בית המשפחה ותופס פיקוד. משום שאין בידיהם לשלם מראש כפי שהוא דורש, מחליט ג'ו לקחת את דוטי, האחות הקטנה, כעירבון. דוטי, מצידה, מפתחת רגשי תלות וחיבה, מעין "תסמונת סטוקהולם", כלפי ג'ו המרעיף עליה תשומת לב להם היא זוכה לראשונה בחייה. גם כאשר הוא פחות או יותר אונס אותה, היא מקבלת זאת כתנאי לאהבתו. כאשר הדברים מסתבכים עוד יותר עם גילוי מרעיש בנוגע לכספי הביטוח, כל שנותר למשפחה לעשות הוא להציל את עצמם.

החלל הצפוף והדחוס בתיאטרון הסימטה מיטיב לספר את הסיפור בזכות עצמו: הבמה זעירה, התפאורה בנויה מחדר אחד והדמויות נעות בו מקיר לקיר כמו עכברים בכלוב. התנועה מהכורסא לכיסא ומשם למטבח וחוזר חלילה מדמה את החזרתיות המעגלית של החיים הריקים והבזויים האלה. זוהי המציאות, אין לאן לברוח. הכול מתרחש בין ארבעת הקירות הסוגרים עליהם ועלינו מכל הכיוונים, וגם מעבר לדלת אין באמת דבר. האלימות גואה משום שאין לה פתח יציאה, היא כלואה בדיוק כמו בני האדם החווים אותה.

השטח הנסתר מעינינו הוא חדר השינה, שהמחיצה היחידה בינו ובין שאר הבית היא וילון. חדר השינה הוא המקום האפל שאין רואים ואין מדברים על המתרחש בו, המקום בו נמים היצרים. לא בכדי ממקם שם ג'ו את גופת האם, סמוך למיטתה של דוטי. הווילון הדק המפריד בינו ובין  האזור ה"מואר" מזכיר לנו כי אותה אפלה עשויה להדס החוצה בכל רגע, נושאת אקדח.

גאיה שליטא-כץ מהפנטת בדמותה המעורערת והפוסט-טראומטית של דוטי, המציגה התנהגות אוטיסטית-משהו בכל הקשור לקשרים חברתיים. סדקים נפערים באפיון הילדה-אישה התמימה, ודרכם אנו חוזים להרף עין בלידתה של מפלצת. חי מאור בונה את דמותו של ג'ו כאנטי-גיבור כמעט קומיקסי. הוא אלים ואינטליגנטי באחת, נוטה להתפרצויות כמעט פסיכוטיות. סונט, משפיל ופוגע פיזית בכולם מלבד בדוטי. הוא מרים את קולו באופן מוגזם ויוצר אי נוחות בקהל, המשקפת את הדואליות ביחסנו אליו.

רועי הסל מצליח ליצור דחייה אמיתית בדמותו של האב חסר עמוד השדרה ועלוב הנפש, והבעת הפנים הריקה שסיגל לעצמו נקנתה כנראה בעבודה קשה. רוני יניב מעצבת בחוכמה את דמותה של שרלה הבוגדנית, פרחה אמריקנית מצויה שמחפשת את העסקה הטובה ביותר גם כאשר מדובר ביחסי אנוש. דניאל ברוסבני מתייסר בדמותו של כריס, ומדגיש את עליבותו בשפת גוף שפופה עד כדי כך שאינו מסתיר את חבריו גם כאשר הוא יושב מולם בגבו אל הקהל.

המשחק המעולה של הקאסט כולו הופך את ההצגה לעונג צרוף, אם כי מטריד במקצת. אנו מוצאים את עצמנו מזדהים ואף מתאהבים בג'ו, על אף היותו רוצח, סאדיסט ומיזוגן. אנו חווים למעשה את הרגשות שחווה דוטי, החיה בעולם חסר תקווה כל כך עד כי היא רואה בג'ו מושיע. הזעזוע שאנו חווים אינו נובע בהכרח מהאלימות, אלא מהייאוש והעליבות שגורמים לנו בקלות רבה, כמו לדוטי, לפתח חיבה כלפי האדם היוצר אותה.

קילר ג'ו

תיאטרון הסימטה

כדאי לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות נוספים.

מאת: טרייסי לטס

תרגום: סיוון שטריקר-מור

בימוי: אלירן כספי

משתתפים: רוני יניב, גאיה שליטא-כץ, חי מאור, יפתח קמינר, דניאל ברוסבני.

תלבושות: ג'ני חייקין

תפאורה: גאיה שליטא-כץ

תאורה: ליעד מלון