כמו פטריות רעילות אחרי הגשם

על תופעת ריבוי בתי הספר למשחק

מאת: יאשה קריגר

לפני כשבוע ראיתי הצגת סיום של בית-ספר כלשהו למשחק, לא חשוב השם. לא הכרתי את הבית-ספר אבל ראיתי בפייסבוק שהם מעלים מחזה קלאסי שאני מאוד אוהב (וברמז דק ארמוז שמדובר בקלאסיקה רוסית עם שם של בעל-חיים מעופף). אני אוהב לראות מחזות קלאסיים במגוון ביצועים ופרשנויות, על כן לקחתי עמי את חברתי למערכת, אנה מינייב, ועשינו את צעדנו לאולם בו הוצגה ההצגה.

האולם היה מלא, שכן לאחר ההצגה התקיים טקס הסיום וחלוקת התעודות לבוגרים הטריים. בין באי האולם היו הורים נרגשים, דודות ודודים עם פרחים וחברים של השחקנים. מעטים היו כמונו – קהל ניטרלי.

במשך שעה וארבעים הראו השחקנים את מה שהם למדו בבית הספר במהלך שלוש שנות לימודים. במהלך הזמן הזה עזב המיעוט הניטרלי את האולם, ואילו אנו החזקנו מעמד עד הסוף. כאשר לאחר ההשתחוויה התחיל אחד השחקנים עם התודות, החלטנו שמספיק. היינו חייבים לצאת מחוץ לאולם כדי לנגב את פרצופנו, שכן במהלך השעה וארבעים האחרונות חירבנו לנו על הפרצוף בכל דרך אפשרית. אני יכול להתחיל לתאר למה ההצגה הזאת הייתה איומה כל-כך, אבל זה לא באמת הכרחי, כי כשיצאתי מן האולם היה זה רגש הכעס וההתקוממות שפקד אותי הרבה יותר מאשר רגש המיאוס. לא ביקורת על ההצגה עניינה אותי, לא זה שראיתי עכשיו הצגה גרועה, זה מילא, כי אם ביקורת על התופעה הסרטנית הזאת של בתי ספר למשחק. ההצגה הייתה ברמת שפל כזו שזה היה מעבר לעניין של טעם. הרבה מעבר. מה שהעציב וקומם אותי במיוחד היו מבטי השחקנים בהשתחוויה, במיוחד של אלה שחשבו והאמינו שהם עשו עכשיו משהו טוב, ששלוש שנות לימודים במוסד הזה סיפקו להם כלים ראויים לצאת לעולם האכזר והמרגש, עולם התיאטרון. ראיתי את עיניהם ובלבי חשבתי – "עבדו עליכם, רימו אתכם רמאות גסה. גזלו מכם זמן וכסף. ולמרות שכולכם אנשים ראויים ומוכשרים (אני באמת חושב כך – כי לא היה על הבמה בן אדם אחד ללא פוטנציאל), למרות זאת נפלתם קורבן למלכודת ההיצע והביקוש".

תופעת בתי-הספר למשחק המתפשטים כמו פטריות אחרי הגשם היא לא תופעה חדשה. לא מדובר כאן במשהו מהשנתיים-שלוש האחרונות. התופעה הזאת הולכת אחורה שני עשורים לפחות, אל ראשית שנות התשעים, כשנפרץ השוק בארץ בכלל, מבחינה כלכלית ותרבותית כאחד. רבים מבתי-הספר למשחק האלו כבר הספיקו לצבור שנות וותק וניסיון, כדוגמת בית-הספר הזה, שאת שמו לא הכרתי אבל מסתבר שהוא קיים כבר למעלה מעשור.

אין לי, ואף לא יכולה להיות לי ביקורת על המודל הכלכלי של השוק החופשי. אם בתי-ספר למשחק נפתחים ומחזיקים מעמד זה אומר שיש ביקוש. ואם יש ביקוש זה אומר שאנשים מוכנים לשלם כסף תמורת מה שהם מקבלים. ואם באתר בית-הספר ובפלאיירים שמפרסמים אותו ישנן המלצות של בוגרי בית-הספר הממליצים על הלימודים, אז קטונתי, ועם כל הכבוד לי ולדעותיי – לבית-הספר יש זכות קיום כעסק כלכלי.

הבעיה החמורה היא בתוצאת הלוואי של השיטה. כי הרי ההשלכות של הכלכלה החופשית הזאת חורגות הרבה מעבר לתחום הכלכלה. אני אסביר למה כוונתי: לאחר שיצאנו מן ההצגה הציעה לנו אחת מבוגרות בית הספר לרשום את רשמינו ב"ספר ההצגה". אמרתי לה שהיא ממש לא רוצה שארשום את רשמי כי זה יקלקל את הספר. שאלתי אותה האם בית-הספר מתיימר להוציא שחקנים מקצועיים או שזה בית-ספר לחובבים. היא אפילו קצת נעלבה שהעזתי לחשוב שמדובר בתיאטרון חובבים ומיהרה לאשר שבית-הספר מציב סטנדרטים מקצועיים ומוציא שחקנים מקצועיים. וכשעולם התרבות הישראלי (אני מדבר על התיאטרון, על הקולנוע ועל הטלוויזיה באותה הנשימה) מתמלא במושגים שכאלה לגבי "מקצועיות" – ככה המקצוע הזה גם נראה.

כאשר המונופול מתרופף מבחינה כלכלית הוא מתרופף בהכרח גם מבחינה אסתטית. במילים אחרות, מחזה קלאסי ותכנית ריאליטי בטלוויזיה הופכים לבעלי אותו נפח תרבותי, אותו משקל אינטלקטואלי ואותה אסתטיקה. השוויון החדש הזה אולי עשוי להישמע רומנטי, אבל לא כשנוכחים לדעת שמדובר בשוויון נמוך מאוד, שוויון של רדידות איומה. בתי-ספר כאלה, באופן בלתי נמנע, מורידים את הרמה של המקצוע ומוזילים אותו.

לא, איני חושב שמהמייסדים של בית-הספר, כל בית-ספר למשחק לצורך העניין, הם אנשים רעים ותאווי-בצע. לפעמים אנשים פשוט רוצים להתפרנס, אפילו בלי שאיפה לעושר גדול. אלא שעניין ההגדרות באמנות הוא עניין נזיל מיסודו וקשה מאוד להגדיר מה זה מקצועי ומה זה לא. ואם אני, בתור בעל בית-ספר למשחק אגדיר את הסטודיו שלי כחובבני, או כמוסד שאינו מכשיר שחקנים מקצועיים, כנראה שפחות תלמידים ירצו לבוא אלי. לכן כבעל עסק, אגדיר את מוסד הלימודים שלי כמוסד מקצועי. מי בכלל ידע לבדוק מה זה מקצועי? הדודל'ה והסבתאל'ה שיושבות בטקס הסיום?

אז אולי מנהל בית-הספר הוא לא נבל מרושע, אבל בהחלט יש כאן שימוש ציני בחלומות ושאיפות של אנשים שמוכנים להשקיע ולשלם, ובהחלט יש כאן חוסר אחריות. כי כרגע יוצאים אל השוק, כל שנה, כמה מאות (אם לא יותר) שחקנים "מקצועיים". ואם באופן היפותטי נחבר את כל המקצועיות הזאת יחד ונחלק אותה במספר הבוגרים כל שנה – נגלה שהרף המקצועי יורד משנה לשנה, עם פתיחת עוד ועוד בתי-ספר למשחק. לא קשה להבין את זה, וזוהי גם לא הפתעה גדולה לאף אחד. אנחנו כבר די רגילים לנוף הזה ומקבלים אותו כמובן מאליו. רק לפעמים, כמו במהלך ההצגה הזאת שנכחתי בה בשבוע שעבר, חוטפים איזה בוקס בבטן ומבינים שחלק מן הפטריות שמפוזרות סביב, עשויות להיות גם רעילות מאוד. ורעל, גם אם הוא איטי ואינו מורגש, בסופו של דבר הורג.