ביש המזל של מקבת'

על תיאטרון ואמונות תפלות

מאת: מור זומר

במהלך שנות קיומו הרבות של התיאטרון, החל מימי יוון העתיקה, דבקו בו מיתוסים ואמונות טפלות לרוב. יש משהו בלתי מוסבר בתיאטרון, מעין קסם חסר שם, הגורם לבני אדם להעניק חשיבות מיסטית לדברים המתרחשים בו. מעניין לדעת כי מיתוסים רבים צמחו דווקא מתוך המציאות, מתוך מקרים המחייבים משנה זהירות, ואחרים מתוך מעשיות שפיתחו מעמד מיתי עם השנים.

קיימים אינספור מיתוסים ואמונות כאלה, וקצרה היריעה מלפרט את כולם. עם זאת, לכבוד הגיליון ה-13 של מרתה יודעת, לפניכם מספר זעום אך מגוון של דוגמאות.

"שבור רגל"

כמעט כל אדם מכיר את האיסור לאחל לשחקן לפני הופעה "בהצלחה", כאשר החלופה בת-המזל היא "שבור רגל". קיימות מספר תיאוריות באשר למקור הביטוי, ביניהן כאלה הקושרות אותו לכריעת ברך על הבמה בכדי לאסוף כסף שנזרק עליה לאחר הופעה מוצלחת, או למנהגם של היוונים לרקוע ברגליהם ולא למחוא כף, ולכן, אם רקעו ברגליהם חזק מספיק, היו עשויים לשבור רגל. אנשי תיאטרון אחרים טוענים כי המיתוס נוצר מהימים בהם מסך הבמה נשלט על ידי רגל עץ, ובמקום לאחל הצלחה להצגה, מאחלים שמרוב מחיאות כפיים, ומרוב הורדות והעלאות של המסך, הרגל תישבר.

הביטוי "שבור רגל" נפוץ יותר בארצות דוברות אנגלית, כאשר בספרד, פורטוגל, צרפת ואיטליה משתמשים בווריאציות שונות למילה "חרא". למעשה, מוטב להימנע משימוש במילה "בהצלחה" בתיאטרון בכלל, וכל חלופה שלילית עדיפה עליה. אדם ההוגה את המילה בתוך תיאטרון חייב לצאת ממנו, להסתובב שלוש פעמים, לירוק, לקלל ואז לדפוק על דלת הכניסה ולבקש שיכניסו אותו שוב. לא מומלץ.

רוחות רפאים

התיאטרון נחשב מקום רדוף רוחות. בתיאטראות רבים שמבניהם עמדו על תילם שנים רבות נקשרו סיפורי רוחות מסמרי שיער, ומחזות רבים נחשבים מקוללים או רדופי רוחות.

מקבת' הוא אולי הנודע ביותר במחזות המקוללים, עד כדי כך שעצם אמירת שמו בתיאטרון נחשבת למזל רע ומקובל להשתמש בחלופות, כגון “The Scottish Play” ("המחזה הסקוטי"). על שחקנים להימנע גם מציטוט קטעים מן המחזה, ובמיוחד לחשי המכשפות. קיימות כמה תיאוריות באשר למקורה של אמונה טפלה זו. יש שמאמינים כי חלק מלחשי המכשפות הם כשפים אמיתיים, העלולים לזמן רוחות רעות. במחזה קיימים קטעים רבים של קרבות ולוחמה בחרב, והם מצריכים חזרות רבות, ולכן אפשרויות רבות לפציעה. הסבר נוסף, הגיוני במיוחד, הוא כי תיאטראות השקועים בחובות נוטים להעלות את  מקבת' מתוך כוונה להגדיל הכנסות ו/או להשיג משקיעים.

גם במקרה הזה, על אדם שהזכיר את שם המחזה או ציטט קטעים ממנו לצאת מהתיאטרון ולחזור על רוטינת שלושת הסיבובים, היריקה, הקללות וההידפקות על הדלת בבקשה להיכנס שוב.

עוד בנושא הרוחות, האמונה הטפלה גורסת כי יש להותיר את התיאטרון ריק לפחות יום אחד בשבוע, בכדי לאפשר לרוחות להציג את מחזותיהן שלהן. כמו כן, יש להשאיר אור יחיד דולק בתיאטרון בכל זמן נתון למען הרוחות, אחרת הן עלולות לכעוס ולכלות את זעמן בשחקנים בעת ההצגה. מטרתו של האור היא גם לאפשר לעובדי במה לחצות אותה בבטחה, מבלי ליפול ממנה ולהפוך לרוחות בעצמם. גרסה אחרת טוענת כי מטרתו של האור להרחיק את הרוחות.

על פי המיתוס, אחת הרוחות הרודפות תיאטראות היא רוחו של תספיס – שהיה האדם הראשון שהגה טקסט אינדיבידואלי על הבמה ביוון העתיקה. כל תקלה המתרחשת בתיאטרון עשויה להיות מעשה ידיו של תספיס, במיוחד אם התרחשה ב-23 לנובמבר, שהוא היום בו, על פי האגדה, אמר את מילותיו הראשונות על הבמה.

חפצים חסרי מזל

ישנם אובייקטים מסוימים המביאים, לפי האמונה, מזל רע.

מראות: האמונה הטפלה הידועה כי מראה שבורה גורמת לשבע שנות מזל רע, שרירה וקיימת על אחת כמה וכמה בתיאטרון. לא רק שתביא מזל רע לשחקן, אלא לתיאטרון כולו. הסבר הגיוני יותר הוא היותן של מראות מקור אפשרי לתקלות טכניות כגון סינוור והשתקפויות בלתי רצויות, וכן הסחת דעת אפשרית עבור שחקנים יהירים או מודעים לעצמם.

נוצות טווס: יש להימנע משימוש בהן על הבמה, בין אם בתלבושת, כאביזר או כחלק מהסט. הימצאותן עשוי לגרור שריפות, התמוטטות של חלקי תפאורה ושאר רעות חולות. נוצות הטווס מסמלות "עין רעה" המשפיעה על הסט כולו.

כסף ותכשיטים אמיתיים: מומלץ להימנע משימוש בהם על הבמה, משום שהם מביאים מזל רע ומעודדים מעשי גניבה.

ספרי תנ"ך: כאשר יש צורך בספר תנ"ך כאביזר, מקובל לעטוף ספר אחר בכריכה של תנ"ך.

צבעים מסוימים: יש להימנע מלבישת בגד בצבע כחול על הבמה, אלא אם סותרים אותו בבגד או תכשיט כסוף. הסיבה לכך היא מחירו הגבוה של צבע הבד הכחול בימי קדם, שנטה לרושש את השחקנים. כאשר להקת שחקנים הייתה אמידה, יכלו השחקנים להרשות לעצמם ללבוש או לענוד פריטים מכסף אמיתי על הבמה, ומכאן הסתירה באמצעות דבר מה כסוף.

הצבע הירוק נחשב כמביא מזל רע בלבוש על הבמה, משום שבימי קדם הופיעו השחקנים בשטחים פתוחים, ולבישת ירוק עשויה הייתה להקשות על הקהל להבחין בהם בינות לצמחיה שסביבם. סיבה אפשרית נוספת להיותו של הצבע הירוק ביש מזל היא סיפור מותו של מולייר, שנכנע לשחפת שעות אחדות לאחר ששיחק במחזה שלו-עצמו, לבוש בבגד ירוק.

גם הצבע הצהוב זכה לאמונה טפלה משלו, הוא נחשב כמביא מזל רע משום שבמחזות דתיים דמותו של השטן עטתה צהוב.

פרחים

את הפרחים יש להעניק למשתתפים בהצגה רק לאחריה, לעולם לא לפני שעלו לבמה.

כמו כן, מזל טוב מיוחס להענקת זר פרחים לשחקנית הראשית ו/או לבמאי בליל הסגירה של הצגה, בתנאי שהזר נגנב מבית קברות.

אמונות טפלות נוספות כוללות איסור על שריקה בתיאטרון, משום שכך היו מתקשרים עובדי הבמה והטכנאים זה עם זה, ושריקה תמימה עשויה הייתה לגרום לטעויות מביכות. הנחת מחזה תחת הכרית משום שכך יהיה קל יותר ללמוד אותו (או לחילופין ייגרם מזל רע), ואיסור על הנחת שלושה נרות דולקים על הבמה, כאשר האדם העומד בסמוך לנר הקצר ביותר עתיד להינשא  – או למות.

לסיכום, נראה שעולם התיאטרון מצית את דמיונם של בני האדם ביותר מדרך אחת והוא מהווה כר פורה לצמיחתם של מיתוסים. בהתחשב בכמות הדברים העשויים להשתבש בהופעת תיאטרון, היעדרם של אמונות ומיתוסים כאלה עשוי היה להיות מטריד יותר מקיומם.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 13, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s