באנג אנושי

סקס, סמים ותיאטרון – כתבה שנייה בסדרה

מאת: יאשה קריגר

את הכתבה על נושא הנהדר הזה, "סמים ותיאטרון", אפתח באנקדוטה קצרה:

התיאטרון הוא אולי המקום האחרון שבו עדיין מתעלמים בשיטתיות מהשלטים "אסור לעשן". איני מתכוון ללובי היפה שדרכו נכנס הקהל לאולם – לא, שם באמת לא מעשנים ואפילו אין פינות עישון, הקהל נכנע כבר מזמן לתכתיבים. אבל בין כותלי התיאטרון עצמו, אפילו באולמות התיאטרון במהלך החזרות, העובדים מעשנים באופן חופשי יחסית. מצחיק לחשוב שבתור מקום עבודה, התיאטרון הוא מקום יותר חופשי למעשנים מאשר רוב המועדונים בתל-אביב. וזה שלא אין שלטי "אסור לעשן" – דווקא יש. אבל ישנה מעין הסכמה שבשתיקה, שעל החוק הזה אפשר לעבור (ובהזדמנות מרגשת זו אני מפציר במעשנים להמשיך ולעשן במבואה של צוותא).

התיאטרון, שביסודו הוא הפירצה שבין האמיתי למדומה, מחבק בחום את הפירצה שבין החוקי ללא חוקי, בין המותר לאסור, בין המסוכן לבטוח.

בבחינת הקשר 'סמים-תיאטרון' יהיה מעניין יותר לבחון את הזיקה המהותית בין שני הדברים ולאו דווקא את הזיקה הנסיבתית. כוונתי לכך שאני מוותר מראש על הצדדים הרכילותיים (איזה שחקן עשה איזה סמים באיזו הצגה וכו)'. בנוסף, אני מוותר מראש על הדיון המוסרי (סמים בתיאטרון: בעד או נגד). אין לי שום עניין בנקיטת עמדה לגבי השאלה הזאת.

אבל דווקא בשל הצדדים הרכילותיים והביקורתיים של הנושא הזה, אני יוצא מתוך נקודת ההנחה שהזיקה בין שני הדברים, סמים ותיאטרון, אכן קיימת בפועל. סמים ואמנות? סמים ותיאטרון? מובן מאליו. אני בספק אם ימצא האיש שיפליא אותו ששחקנים, במאים, מעצבים, ובכלל, כל אלה הבאים בשעריו האחוריים של התיאטרון – משתמשים בסמים.

בתור התחלה, כדאי להגדיר מה זה סם. על-פי וויקיפדיה השימוש במושג "סם" מתייחס לרוב לסם פסיכואקטיבי, שהוא "חומר המשפיע על מערכת העצבים המרכזית וגורם לשינוי בתפקוד המוח, וכתוצאה מכך נגרמים שינויים זמניים בהכרה, בתפיסה, במצב רוח או בהתנהגות". זוהי הגדרה רחבה ומתומצתת שכוללת בתוכה את כל המגוון – סמים קלים וקשים, חוקיים ולא חוקיים.

ואם נתבונן שוב בהגדרה הנחמדה הזו, נגלה ש"שינויים זמניים בהכרה, בתפיסה, במצב הרוח או בהתנהגות" זהו תיאור די מדויק של עבודת השחקן. האין זה בדיוק מה שהוא אמור לעשות במהלך שעתיים של הצגה? לשנות את התנהגותו ומצב רוחו בהתאם לדמות ולמחזה? האם לא לשם בדיוק הוא מכוון? הקהל מתאסף במועד ידוע מראש ומצפה להופעה של איש אחד או מספר אנשים, שלמשך זמן מוגדר ישנו את התנהגותם הטבעית ואת מצב רוחם, את הילוכם ודיבורם. אם אני מצרף להגדרה הזאת את המודל של פיטר ברוק, זה עם המעגל הפנימי והחיצוני (הנה לינק לכתבה הקודמת בסדרה לשם תזכורת), השחקן במהלך ההצגה יוצא ממצב של פיכחות/סחי ומתמסטל. ככל שיתמסטל טוב יותר, ככל שיגיע להיי גבוה יותר – כך ימסטל יותר את הקהל. השחקן, למעשה, משמש בתור באנג אנושי, זה הכול.

גם בתרבויות העתיקות אפשר למצוא חומרים משני מצב תודעה, צמחים ומרקחות למיניהם לצורך מבע אמנותי. לא לחינם דיוניסוס, שלכבודו ארעה הדיוניסיה הקדומה, הוא אל היין והתיאטרון. בתנ"ך אפשר למצוא את השימוש בסמים לצורך הפולחן הדתי, בן-דודו של התיאטרון. הוודקה בתיאטרון הרוסי, היא אולי הקשר המובהק ביותר של סמים לתיאטרון (ישנה אפילו וודקה שנקראת 'בולשוי', על שם התיאטרון!).

לימד את כולם לעשות את זה. דיוניסוס

אם השחקן בעבודתו מבצע מניפולציות על תודעתו מכוח פנימי, הרי שהסם מבצע את המניפולציות באופן חיצוני. לאורך ההיסטוריה תמיד חיפשו האנשים חומר מסוים, תכשיר מסוים, שבעזרתו יתאפשר לעשות את הסוויץ' המיוחל, ללחוץ על כפתור ולהיות במקום אחר, בזמן אחר, ואת מה שעושה התיאטרון במאמץ רב, לעשות באופן מלאכותי וחיצוני.

המטרה, בשני המקרים (אצל השחקן ואצל הנרקומן) היא זהה. להגיע להיי, להתרוממות, לגילוי ותובנה, להתמסטל, להגיע לנירוונה, להימחק, להידפק – בקיצור, כל הקלישאות הנהדרות של הסמים והתיאטרון.

האם שינוי המצב התודעתי על-ידי כוח פנימי (שחקן) ושינוי המצב התודעתי על-ידי כוח חיצוני (נרקומן) סותרים זה את זה או משלימים/מעצימים זה את זה? מה קורה לשחקן שמתמסטל על הבמה? והאם יכולה להיות מנת יתר של תיאטרון?

כדי לענות על השאלות האלו צריך להקדים ולומר שאי אפשר באמת לענות על השאלות האלו. כי כל חווית תיאטרון, כמו כל חווית סמים, היא חוויה אישית לגמרי. זה לא חד משמעי ולא יכול להיות חד משמעי. שני שחקנים יבצעו את אותו התפקיד בשני אופנים שונים, כמו שאותו הסם ישפיע באופן שונה על שני אנשים שונים. אבל אפשר להצביע על כמה נקודות דמיון.

השימוש בסמים, כמו גם עבודת השחקן, נוגעים שניהם באופן בלתי נמנע באזורים נפשיים, ואם נרצה לדייק אז באזורי הגוף-נפש (פסיכו-פיזיקה). אלה אזורים עדינים ומורכבים שנבחנים תחת זכוכית מגדלת על ספת הקליניקה של הפסיכולוג ו/או הפסיכיאטר. אפשר לקרוא להם גם אזורים מסוכנים. מתוך המקומות הנסתרים והאפלים האלה נובעות הפעולות הבסיסיות ביותר – של השחקן על הבמה ושל האדם בחיים בכלל. אלה הם האזורים הגרעיניים של היצירה ושל ההרס, יצר החיים ויצר המוות.  בזמן שהרבה מקצועות אחרים מותירים לבעלי המקצוע העוסקים בהם את האפשרות להתעלם מאותם אזורים נפשיים ולחיות מעל פני השטח בלבד, הרי שמקצוע השחקן ודרך חייו מחייבים אותו להתבונן ולגעת באזורים אלה ללא הרף. נפשו של השחקן, כמו גם גופו – היא כלי העבודה שלו. מה שאומר שהשחקן, באופן קבוע "שולח יד בנפשו", שכן בעבודתו הוא עסוק ללא הרף בויסות ומינון של פעולות נפשיות ופיזיות. כאשר פעולת הויסות הזו נהיית לא רק פנימית (השחקן) כי אם גם חיצונית (סמים) מגוון של אופציות נפתחות בפנינו. שילוב של שחקן טוב וסמים טובים יכול להיות פיצוץ תיאטרלי אדיר. זה גם יכול להיות פיצוץ שיתרחש במוחו של השחקן בלבד. בכל מקרה, לטוב ולרע, השיגעון והטירוף הם לגמרי בהישג יד.

וכדי לא לעשות אובר-דרמטיזציה של העניין אזכיר את עניין השחיקה. כאשר מעלים את המינון ומשתמשים ביתר תכיפות – גם בסמים וגם בתיאטרון – האפקט יורד. שחקנים רבים יעידו כי העבודה בתיאטרון יכולה להפוך לעבודה פקידותית לגמרי. עולים על הבמה, עושים את החלטורה והולכים הביתה. לא ויסות נפשי ולא נעליים, מקסימום ללמוד קצת טקסט בעל-פה. לעתים החומר לא מספיק טוב, ולפעמים הגוף והנפש פשוט מפתחים חסינות ולא נותנים לגעת בהם עקב שימוש יתר. במקרים כאלה, כאשר כבר אין כוח להניע את המערכת בכוח פנימי, אני יכול להניח שסמים יכולים להוות פתרון מיידי פנטסטי. עד שגם הם מפסיקים לעבוד. ואז כמובן שאין שום פיצוץ – רק שחיקה של הגוף והנפש. מכל הבחינות זהו מצב לא רצוי. הבאנג האנושי נסתם, שום טרנספורמציה אינה מתחוללת בשחקן או בקהל ואין שום התרוממות. גם זה קורה.

ובנימה אופטימית זו אאחל לכולנו רק חוויות תיאטרליות מרוממות, סטלות גבוהות ככל האפשר, אך ורק מינונים מדויקים – ושלעולם לא ייסתם לנו הבאנג. אמן.