מאחורי הקלעים – מפי לחשנית

מאת: נועה בן ארי

שעה: חמישה לשמונה אפס אפס.

מיקום: סלון, בית, קינג-ג'ורג'.

פעילות: פדיקור

תוכנית ברקע: "מד-מן".

איתות לעזרה: SMS. "פרמיירה- הצגת מבקרים!! ש' איבד את הקול.

                               מחליף חדש בדרך.  הצילו!!!     תאטרון X."

אני עושה חישוב זריז של כל הפרמטרים.  אין הרבה זמן.  עוטה על עצמי שחורים  כי זה מרזה ומקובל, שולפת את הצמר גפן מהרגליים, שולפת את הטקסט הרלוונטי מהמדף, שולפת את השניצל מהטוסטר ורצה לכיוון תחנת ה"תל אופן" הקרובה.  אין אופניים.  שיט.  רצה לתחנת "תל אופן" הבאה.  לא משתחררים.  שיט.  רצה לתיאטרון וזהו.  "הגעתי!  אפשר להתחיל".  אני מסמנת למנהלת ההצגה ומוחה טיפת זעה מהמצח.  אני מתמקמת בכיסא שלי מאחורי הקלעים, שמה אוזניה ומחכה לקיו הרלוונטי.  It's Showtime!

אני אוהבת את זה. את הלחץ, האדרנלין. כמו גיבורי הילדות שלי ספיידר מן, באטמן והכול  אַנדר קַבֶר. באת, תיקנת, הלכת. במין קוליות שקטה. היכולת להיות- לא להיות… גם הקרובים אלי ביותר לא בטוחים מה אני עושה. רק אנשים מעטים מהתחום. מעדיפה את זה ככה. זה שומר על מידה של ריחוק ומסתורין.  והציבור- בא בשביל האשליה. אז למה לנפץ?

אני זוכרת איך התחיל הרומן שלי עם התיאטרון.  ניגש אלי איזה בחור:

–          תגידי, אבא שלך עובד בספריה??

–          לא.

–          אז איך יצאת לחשנית?

–          תגיד, אבא שלך סנדלר?

–          לא

–          אז איך יצאת  כזה נעל?

לחשנית לחשנית, אבל עם פה גדול.

–          אה אז את כמו ההוא? הזקן הזה שכל הבנות חושבות שהוא חתיך.  רוברט רֶדְפוֹרֶד בסרט הזה   ה"לוחש לכבשים"?

–          סוסים.

–          נו, מה אמרתי?! פששש… מצילה לשחקנים ת'תחת, אה?

–          המצילה הלאומית. אין צורך להכריז בקול רם..  איפה השירותים פה?

כמו לכל סופר-הירו, גם לי היו כמה מעידות במהלך הקריירה.  פעם נקראתי לסייע ל-ד', שחקנית מאוד מבוגרת ("אבל צעירה ברוחי") לעבור בשלום כמה מונולוגים שלא היו מביישים באורכם את הנרי החמישי של שייקספיר.. הייתי עם ארבעים מעלות חום ונרדמתי באמצע.  לא יודעת מה קרה שם אבל בביקורות בעיתונים למחרת נכתב: "ההומור וחוש האילתור של ד' עשה חסד עם הדמות והניף אותה לגבהים מרשימים."

בפעם אחרת המיקרופון שלי נשאר פתוח בטעות ללא ידיעתי בזמן שניהלתי שיחת טלפון פרטית עם הגניקולוג שלי.  אותה שיחה הומחזה לנגד עיניהם של הצופים המבולבלים והמבועתים.  מה שנקרא – "תיאטרון שיקוף- Playback" על חשבוני.  קורה.  כמו בכל מקצוע, גם פה אין מאה אחוז הצלחה.  עושים מה שיכולים.  העיקר לא להיתקע ולהסתכל קדימה.

איפה אני רואה את עצמי בעוד שישים שנה? סבתא שיושבת בסלון, עושה פדיקור עם שידורים חוזרים של "מד-מן" ברקע, וגוערת בנכדים שלה שהם יכולים להמשיך לנסות ללמוד לעוף אחרי שיסיימו עם השניצל.

על המצבה שלי יהיה כתוב: "זו ציפור? זה מטוס? לא! זו ל' ".

ועד אז, אמשיך לנסות ולהציל את קהל המנויים- one show at a time