כאן, בלב התחנה המרכזית

סקירת ההצגה "אברם"

מאת: אירית ראב

לעיתים, כשהולכים ברחוב לעת ערב ורואים את עשרות הבניינים על דירותיהם, מייחלים להציץ ולשמוע את הנעשה בהם. לראות לרגע אחד את החיים האלו, בין כתלי הבתים, ולא להיראות. ההצגה "אברם" של תיאטרון אנסמבל הרצלייה, מביעה את התחושה הזו ומגשימה את הרצון.

בין הבניינים המוזנחים של התחנה המרכזית בתל אביב, חיות להם מספר דמויות שוליים של החברה. ההצגה אמנם עוטה את שמו של אברם, אחת הדמויות, אך מציגה גם את חיי הסובבים אותו – דוד הפקח שמנסה לשכנע את רחל, הבת של אברם להתחתן איתו, יאיר יאיר המתאגרף והגנב, שיש לו בבית את המועדון הכי טוב בעיר, אנדור האינסטלאטור הרומני שאוהב באמת ובתמים את הזונה "שרק מוצצת אז זה לא נחשב", שרה אמו החולנית של דוד, המלט הרוסי, חסר בית שבעברו היה שחקן גדול, ומנקה הרחוב האתיופי, שמאמין שתמיד יצטרכו מנקה טוב, כל עוד סותמים את האף, עד שגם אותו מפטרים.

מתוך ההצגה "אברם"

כל העלילה הגדושה והמסועפת הזו, מנוצחת על ידי המחזאי דוד לוין ומזכירה במקצת את מחזותיו של האח. ומבוימת על ידי עודד קוטלר. ההצגה מביעה באמצעי תיאטרון עכשוויים, על גבי במה עמוקה ורחבת מימדים, את סיפורן של הדמויות הקטנות-גדולות הללו.

הן אינן מבקשות לחלום יותר מדי, מסתפקות במועט ולרוב רק מבקשות לעבור את היום. כמו שרחל, המוכרת פיצ'פקס בשוק ומכורה לספרים, מציינת שפה הקירות שלה וזה מספיק לה,  על אף שאביה משתוקק שלא תתפשר כמו אמה עליה השלום וכמוהו, אלא תצא מבועת התחנה המרכזית ותגשים את עצמה בעולמות אחרים. מצב הקיום הזה, שנדמה כי היה כאן מאז ומעולם, מתבטא באלמנטים תיאטרליים חדשניים כמו צילום הדמויות והקרנתן על גבי רקע הבמה וכן, צילום חי באמצעות האיי-פון.

המחזה, המתרחש בלב התחנה המרכזית, הנו רלוונטי כיום מאי פעם. אחת הסצינות מציגה את תגובת התושבים על שריפת אחת הדירות באזור, על הדיירים הערבים שלה. אקט שכזה, על במה ישראלית המהדהדת מזוועות ההיסטוריה, ובייחוד בימים בהם אנשים מציתים עצמם כדי להוכיח את אוזלת היד של הממשלה והרשויות, הנו חשוב ביותר. למראית עין, מדובר בהתעלמות ממה שקרה באמת, מדירות פליטים שהוצתו, אבל למעשה מדובר באקט המייצג את ההיסטוריה החוזרת על עצמה. זה לא משנה אם מדובר ברומנים, ערבים או סודנים, תמיד יהיה שם מישהו שישנא ויעמוד עם הלפיד הבוער.

במהלך ההצגה, הצופים זוכים להציץ על חייהם של דמויות אלו, על כל הנעשה בהם, גם אם הם קשים מדי, גם אם מכמירים לב, גם אם הם מעוררים הזדהות או כעס וגם אם לא קורה שם כלום. על אף העובדה שרחל בסוף עוזבת את הדירה, הכלום הזה פושה בכל. עצם זה שהדמויות לא קמות ועושות משהו, גורם לצופים לרצות לעלות על הבמה ולנער אותן בכוח, או להסתכל על עצמם.

ההצגה מסתיימת בסצינה פיוטית בה אברם וחבריו משחקים קלפים, בעוד יתר השחקנים עוטים על עצמם לבוש של אנשי העליות הראשונות, המגיעים לחולות של פלסטינה. כשהם מגיעים ארצה, אל קדמת הבמה, ומאחוריהם ההווה המשחק בקלפים, ניכרת התהום בין מה שחלמנו לבין מה שנהיה באמת. בניגוד למה שאומרות הדמויות כהדהוד לדבריו של חנוך לוין, הילד כבר מזמן לא חולם, הוא מתעורר בצעקות מהסיוט ומגלה שלמעשה הוא ממשיך לישון.

אברם – תיאטרון אנסמבל הרצלייה

מאת: דוד לוין

בימוי: עודד קוטלר

עיצוב חלל ותלבושות: פרידה קלפהולץ- אברהמי

תאורה: רוני כהן

משתתפים: גבי עמרני, דובל'ה גליקמן, איצ'ו אביטל, רחל דובסון, יואב הייט, אלי מנשה, שי פרדו, נעמי פרומוביץ'-פנקס, לאה קמחזי.

ההצגות הבאות: 1-2/8/12; 4/8/12  

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 12, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s