העונש הכבד ביותר הוא שעשני אישה

סקירת ההצגה "בית ברנרדה אלבה" בסמינר הקיבוצים

מאת: כלנית בר-און

פדריקו גרסיה לורקה, שחי בין השנים 1898-1936, ידוע כאחד מגדולי היוצרים הספרדים במאה ה-20. בחייו וביצירתו התמרד כנגד הדיכוי הפוליטי בספרד וכנגד החברה הקתולית, כשמחזותיו מתארים את תשוקותיו האסורות של האדם אל מול חוקי המוסר הנוקשים ואת המאבק הבלתי נדלה ביניהם, המסתיים לרוב במוות. במרבית מחזותיו של לורקה, האישה היא זו שמסמלת את כוחות הנפש המדוכאים.

איאן גיבסון, מחבר הספר "לורקה", סבור שיצירתו של לורקה, הן במחזאות והן בשירה, מפגישה אותנו עם רגשותינו בעוצמה רבה  ומזכירה לנו שאנחנו חלק בלתי נפרד מהטבע. באחד מכתביו לורקה ציין כי רק המסתורין מאפשר לנו לחיות, כשעל כך אומר גיבסון שאולי יותר מכל משורר אחר, יצירתו של לורקה גורמת לנו לחוות את המסתורין הזה. בעולם הנשלט על ידי הלבנה, האדם הוא רק גדיל אחד קטן במארג החיים.

את אותה לבנה, ניכר שלורקה מבין היטב. באופן מפתיע, אולי בגלל היותו הומוסקסואל אבל לא רק, נראה שהוא מיטיב להבין את נפש האישה יותר מכל גבר אחר. לא סתם מכנים את אלמודובר כ- "לורקה של הקולנוע". אצל שניהם ניתן לראות שפה אחרת, נפש דואבת ורגשות מתפרצים לכל עבר, כשאישה, הנאבקת בחוקים ובמוסכמות אותם גזרה החברה עליה כבר לפני אלפי שנים,  עומדת במרכז.

לורקה נרצח בידי כיתת יורים של הימין הפשיסטי בתחילת מלחמת אזרחים הספרדית כנראה מתוקף היותו הומוסקסואל וקומוניסט. אסור היה להזכיר את שמו או את יצירתו במשך 40 שנה עד למותו של הרודן פרנקו, אך כיום הוא ידוע כיוצר הספרדי המתורגם ביותר. בין מחזותיו הרבים ניתן למצוא את "דונה רוסיטה", "ירמה", "חתונת דמים" ועוד. "בית ברנרדה אלבה", המחזה האחרון שכתב,  מפגיש אותי לראשונה עם הבימאית רנה ירושלמי, כלת פרס ישראל לתיאטרון, פרופסור אמריטוס לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. ירושלמי הקימה את "אנסמבל עיתים", תיאטרון ניסיוני המעלה עיבודים מודרניים למחזות וטקסטים קלאסיים, תוך תהליך היכרות ארוך וניתוח מעמיק בין השחקנים לחומר.

ירושלמי מאמינה שהאמנות חייבת להקביל לחוויית המציאות, כשהיצירה חייבת ללוות אותנו, אחרת  אין ממש טעם לקיומנו. בבימויה ניתן לראות שפה תיאטרונית אחרת, מיוחדת, תשומת לב לפרטים קטנים ושימת דגש במקומות שגורמים לך כצופה להפליג למחוזות אחרים. זאת בייחוד כשהטקסט כל כך חזק ועוצמתי ואין לך אפשרות אחרת פרט לניתוח מעמיק של המילים והמשמעויות, כפי שקורה בטקסטים של לורקה. ניתן לראות  שהזיווג הזה של לורקה וירושלמי משלב בין ספרות לתיאטרון, בין המילה לבין הבמה, בין ביקורת חברתית מובהקת וחדה לבין אמנות. ככה באמת עושים אמנות, ממש מן ריקוד מטורף שכזה.

מתוך ההצגה "בית ברנרדה אלבה"

בימים אלו "בית ברנרדה אלבה" מציגה בבית הספר לאמנויות הבמה "סמינר הקיבוצים" בבימויה של ירושלמי, עד ה-30 לחודש זה. המחזה מספר על ברנרדה אלבה המתגוררת עם חמש בנותיה הרווקות, אמה הקשישה ושתי משרתות בכפר קטן בספרד. עם מות בעלה היא כופה על בנותיה אבל וניתוק חברתי למשך שמונה שנים כפי שמכתיבה המסורת הספרדית. הבנות, שמתקשות עם הגזירה הנוראית זו, מתמודדות לאורך המחזה עם התשוקות הסוערות, הרצונות והחלומות שחיים חיים משל עצמם מתחת לשמלות האבל השחורות שלהן, החלומות האלו שנגוזים אט אט ככל שהשנים חולפות והחיוך שמבצבץ רק כשנכנס גבר לתמונה.

ההצגה כולה צבועה בשחור ובלבן, בין אם בתפאורה ובין אם באביזרים ובלבוש, והרגע היחידי בו ניתן לראות צבע על הבמה הוא כשאדלה, הבת הצעירה והמרדנית מכולן, לובשת שמלה ירוקה ויוצאת לחצר לרקוד עם התרנגולים ובכך מביעה את מחאתה. העולם הוא עולם של נשים והנשים הללו כל כך בודדות, כל כך מסכנות, מייצגות תרבות שלמה שמתקיימת עד היום. הן מחכות שהנסיך על הסוס הלבן יבוא להציל אותן מאמא שלהן שתפסה באופן חד משמעי את דמות הגבר במשפחה. כמו כל הגברים גם היא לא רואה ולא מבחינה בעומק ובסבך, וכך מאבדת את בנותיה לתשוקה, לבגידה, למוות.

הטקסט של לורקה ועוצמתו מורגשים על הבמה בכל רגע נתון וכצופה אני חווה את שברונות הלב והאכזבות של הבנות הללו. גם אני שונאת את ברנרדה, גם אני מפחדת ממנה ויותר משאני מפחדת ממנה, אני מפחדת מהסבתא הלבושה ככלה וכלואה בחדר קטן, כשבכל פעם שהמשרתת מוציאה אותה להתאוורר היא מטילה אימה בבנות הבית ויורה עליהן מונולוגים של אמת. תוך כדי צרחות מאיימות היא בוכה בכי קטן ואומרת שהיא רק רוצה להתחתן. כך מורגשת בכל עת טביעת היד האימפרסיוניסטית והמופשטת של ירושלמי. אפילו כשהמשרתת מנקה את הרצפה היא עושה זאת תוך כדי תנועה, תוך כדי ריקוד, ולא ניתן שלא להבחין באינטימיות שנוצרה בין הטקסט לשחקניות הצעירות בתוך התהליך המשמעותי שעברו עם הבימאית.

הניואנסים הקטנים בהם משתמשת ירושלמי וההיכרות העמוקה שלה עם כתביו של לורקה, ההתכתבות ביניהם יוצאת דופן בעיני בעולם של תיאטרון רפרטוארי, המונחה על פי רייטינג וכסף. ההבנה של המילים, ההתייחסות העמוקה לעוצמה של הטקסט, מביאים אותי לתובנה שכמו אז, גם עכשיו אנחנו נשים חזקות שבוחרות להיות חלשות מול עולם של גברים שלא ממש מבינים, (ושחס וחלילה לא אשתמש במילה טיפשים,) את עולמנו העמוק, את התסבוך הקטן הזה, השריטה הזו שקיימת בכל אחת מאיתנו בעת שכל מה שאנחנו באמת רוצות זה להתחתן, להביא ילדים ולהשמין מנחת.

לורקה כתב את המחזה כביקורת חברתית על ההפיכה של הימין בספרד. ברנרדה מייצגת את הצביעות הקתולית, את המנטליות המדכאת שהמחזאי הכיר היטב בשלטונות של אותם ימים בספרד. לורקה בחר באישה כדי לגלם את דמות הגיבור, זה שמייצג צביעות ודיכוי והמון גבריות. כך אני רואה את ברנרדה, כגבר שלא רואה ולא שומע ולא יודע. את הגבר שמבין רק את מה שקורה על פני השטח כי הוא לעולם לא יוכל לראות ולדעת מהי תשוקה כמו שאישה יודעת, מהי אהבה, מהו רוע, מהי בגידה והרי כשגבר בוגד הוא בוגד מהזין, כשאישה בוגדת זה רק מהנשמה.

ובתוך כל השקט והסודות של בית ברנרדה אלבה אומרת אמיליה, אחת הבנות הצעירות, שהעונש הכבד ביותר הוא שעשה אותה אישה, ואכן כך. אין ספק, בעיני לפחות, שהחיים פשוטים הרבה יותר כשאתה גבר שלא מתעסק בנבכי הנשמה, בכאב ובפחד, בבדידות, בחלומות ובתשוקות, אלא עושה ועובד ומזיין ובין לבין רואה איזה משחק כדורגל ומפצח גרעינים בסלון הנקי שלי. הרי כאישה אני זו שאחראית על ניקיון הבית, על גידול הילדים, על בישולים וכביסות וחגים ומועדים והרי בזה אני חפצה, לכך שאפתי כל חיי וברוך שעשני אישה.

"בית ברנרדה אלבה" מאת פדריקו גרסייה לורקה

תרגום: רבקה משולח

בימוי: רנה ירושלמי

תפאורה: נאווה שטר

תלבושות: גילי כוכבי

עיצוב תאורה: מאיר אלון

עריכת פסקול: יהונתן מגון

ע. במאי: להב תימור, דברת אסולין

הפקה: איל אלדר

בהשתתפות:

גילי בית הלחמי, הדר ברבש, אלמה דישי, עומר יצחקי, עדי לב, נצנת מקונן, רונית סטרשנוב, נועה פרידמן, ליאת שבתאי.

"בית הספר לאמנויות הבמה- סמינר הקיבוצים"

ההצגה תוצג עד ה-30/7/12