מאחורי הקלעים – מפי פנס מדליק

מאת: נועה בן ארי

קיבלתי אתמול עוד טלפון מאח שלי.  הוא בדיוק סגר איזה חוזה עבודה שמן באמריקה, נמצא שם כבר שישה חודשים. תפס מבטא והכל. רוצה שנקים יחד עסק: Spread the light

אומר לי: "שמע, איך אומרים? 'וַיַרְא אֱלוהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב…!' אתה חייב להגיע הנה, אתה לא מבין, זה עולם אחר."  אני מזכיר לו שהייתי שם בחופש, לפני שנתיים וחצי עם האישה והילדים. "אתה לא זוכר? הבאנו לך את הויסקי הזה מהדיוטי פרי".

"וואלה", הוא נזכר.   "בכל זאת..  לא אותו דבר! לעבוד כאן.. זה קנה מידה אחר לגמרי. אולם זה אולם! במה זו במה!   והכוח עבודה שיש פה.  עשרות אם לא מאות חבר'ה שלנו תלויים על הצוגים.  העומס מתחלק, יש עם מי לדבר. צריך החלפה במשמרת פה, יום חופש שם.. אלה סטנדרטים!   מדונה, בן-אדם.  אני עובד עם מדונה!!"    אני שקט.  הוא ממשיך. "הרי מה יש לך בארץ, אה? תיאטרון מסכן,  ארבע שורות של כסאות ושחקן או שניים במקרה הטוב.. איך אתה קורא לזה? סְפִינְג' משהו, לא?"

–      "פְרִינְג' ".

–      "וואט אבר.  השאלה היא: וואט אר יו דוינג עם החיים שלך?"

"שמע", אני מנסה. " אולי רק שחקן אחד- אבל בלעדיי הוא יושב בחושך כמו פולניה. אמן אחד- פנס אחד.  סימביוזה. איך אומרים אצלכם שם? Win-Win.  אני אוהב את האינטימיות הזו, נעים לי.  מה אני צריך את כל הרעש והצלצולים? מדונה? זו שמתפשטת עכשיו בסיבוב העולמי? זאתי עם הקונוסים?

–     "בחיי שאני לא מבין אותך.. איך אומרים אצלנו במשפחה?  'אם תוכל לשפוך קצת אור על העניין'.. הלו?"

אני נזכר בקיץ כשהייתי בן  שמונה.  ההורים שלחו אותנו לקיטנת דרמה.  הם קראו לזה "מחנה קיץ".  אני קראתי לזה "מחנה אימונים".  המדריכים היו תולים אותנו, כל אחד בתורו על הצוג העליון ביותר ומכריחים אותו לעקוב אחרי "מטרות נעות", משמע ילדים בתחפושת.  איכשהו תמיד נתקעתי עם הזאטוט הכי היפראקטיבי.  עם הזמן זה נהיה קשה יותר.  יום אחד, בעודי תלוי, הסתכלתי למטה, נהיה לי חם.  התחלתי לרעוד  ואני שומע את הבמאי צורח: "פנס 4 מזייף, פנס 4 מזייף!" מיהרו לגשת אלי.  אמרתי להם: "אני חושב שיש לי פחד גבהים.  אפשר אולי לרדת ולהצטרף ל-'פוּט לָייטְס' ?"  הם הסתכלו עלי ופרצו בצחוק. "יא פעור… זו לא תוכנית כבקשתך.  חוץ מזה, מי שנמצא ב'פוּט לייטס', זה כי הוא מקושר, לא בהכרח כי הוא מוכשר.  הכל זה קומבינות."  בשארית התקופה נאלצתי לבלות במחסן, במחיצת אפסנאי ממורמר ששמע שירי דיכאון בקולי קולות.  בלילה תקעו אותי לשמור בשער הראשי כך שגם שינה ירדה מהפרק.  כל הדרך הביתה אמא שלי באוטו ממלמלת: "תומאס, תומאס"..

–     "תומאס?? הלו?? אתה שומע?  נו, משהו לא בסדר עם הטלפון.."

שמעתי אותו.  לא היה לי כוח לענות.  איך אומרים? אִיף יוּ קֵנְט בִּיט דֵם, ג'וֹין דֵם. אִיף יוּ קֶנְט ג'וֹין, הֶאנְג אָפּ דֶה פוֹן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מרתה 11, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על מאחורי הקלעים – מפי פנס מדליק

  1. פנס ראש הגיב:

    גאוני !!!

  2. צביקה גלעדי הגיב:

    כמה מדליק! סוף סוף! שנים רציתי לדעת מה רואה פנס….
    שהרי הכל בידיו, יעבוד – נוכל לראות… ישבות – לא נוכל לראות…
    אז שוב תודה נועלה! הארת את עינינו!

  3. שלומית תמיר בן ארי הגיב:

    תיראי מה זה, כשאני הייתי בלהקה צבאית, (1973), היו לנו על הבמה 3 "פנסי רחוב" , ועוד 4 על הבמה מקדימה,
    וזה הכל. שום פנס לא ניתלה באוויר, כולם נחו על הרצפה, ואם אחד נירדם – לא טרחו להעיר אותו…
    היום – עולם אחר. כשסיפרת לי שאת עושה תאורה למדונה בעודך תלויה באויר – חטפתי פריחה,
    ורק כשהיא עזבה את הארץ – נשמתי לרווחה. הבת שלי שרדה…
    אמא שלך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s