סקירת המופע "יצא(ה)גבר"
מאת: אנה מינייב
EVERY NEW IDEA LOOKS CRAZY AT FIRST
זה המשפט שהופיע על חולצתו של עדי רונן וזה לא מקרי בכלל. באולם אינטימי עולה על הבמה עדי ומספר בטבעיות מצמררת שפעם, לא מזמן, הוא היה אישה, יותר נכון נקבה, אך הרגיש כלוא בתוך הגוף שלו ולכן החליט לפתוח את הריצ'רץ', להשיל מעליו את החיצוניות המעיקה כל כך ולהפוך לגבר, לא רק בנפש אלא גם בגוף. זה כמעט בלתי נתפס להסתכל על גבר ולהבין שהגוף שבו הוא חי כיום הוא הדרך היחידה בשבילו להרגיש שלם, זה גם לא פשוט לדמיין את הגבר שעמד מולי בתור בת עם קוקיות וקול נשי ובעיקר זה בלתי נתפס כיצד הוא חי יותר משני עשורים בתוך כלא שאין ממנו מפלט, אפילו לא לרגע.
בעודי כותבת שורות אלה אני מתמלאת התפעלות והתרגשות מהאומץ והכוח שיש בתוך הבן אדם האדיר הזה. הרי כולנו נפגשים בחיים עם תחושות שיש דברים שהם גדולים עלינו אבל לא בהכרח אנו מוצאים בתוכנו את הכוח לגבור עליהם ולנצח את השדים הכי מפחידים שלנו. גם לעדי זה לא היה קל, בלשון המעטה. במשך כל ילדותו חיפש דרכים שונות ומשונות שיחפו על המחסום שלא ניתן לנפץ – הגוף שלו.
תארו לכם שאתם מתעוררים בבוקר ומרגישים שמי שאתם זה לא מה שאתם, שהגוף שלכם לא מתאים לזהות המגדרית שלכם, שכל מה שהייתם רוצים זה פשוט להסתכל במראה ולדעת שההשתקפות לא תבגוד בכם כל פעם מחדש.
בכדי לכסות על הפער בין הגוף לנפש ולהישאר נאמן לזהות הפנימית שהוא נאחז בה בהתעקשות בלתי פוסקת, עדי המציא לעצמו שפה שתתאים לצורך העז שלו להיות זכר. בשפה ללא זכר ונקבה הוא הצליח להרגיש קצת יותר קרוב למה שהוא הרגיש מבפנים, מה שאחרים לא ראו מבחוץ. עם תהליך ההתבגרות, המצב נהיה מסובך יותר. הגוף בגד בו בכל תפיחה והצורך בהסתרה של סממני הנשיות התבטא תחילה בבגדים רחבים ומאוחר יותר בהתפתחותו של דמיון שכל סופר חולם עליו. כך הפכה החזיה לסרבל כבאים שאותו לבש דרך הרגליים והיום יום הפך למרוץ אין-סופי למצוינות שמטרתה הייתה לכסות על השונות שלו ויראו בו כטוב ביותר, דבר שנשמע מבורך כאשר הוא לא מגיע ממקום של מצוקה. את בית הספר סיים בהצטיינות וכך גם את הצבא, לא הייתה משימה שהוא לא צלח על הצד הטוב ביותר וזה רבותי איננו מובן מאליו לאף אחד.
בהשראת הדיווה הישראלית דנה אינטרנשיונל החליט עדי שהכל אפשרי והחליט לעשות את הצעד הכי משמעותי בחייו, להפוך לגבר גם בחיצוניותו. הוא פרש מהצבא למרות שחזו לו קריירה מבטיחה, בחר להתעלם מקולות שתחזיתם הייתה מחלת נפש מתקדמת, ובעזרת תמיכה מופלאה של משפחתו וחבריו החליט להפוך את הדמיון למציאות. הפשטות בה הוא מספר על התהליך מתנפצת בעודו מבהיר שהנפש שלו גססה במשך שנים ובעזרת הומור משובח הוא מצליח לגעת בכל אחד מהנוכחים באולם שנועצים בו מבטים ומשתדלים להבין את התהליך שעבר ובסופו של דבר הצליח להשלים אותו, להשלים את עצמו.
עוד בצעירותו אמרה לו אמו שאם יהיה בן אדם טוב כולם יאהבו אותו, לא משנה אם הוא בן או בת, משפט קסום שלא תמיד מוכיח את עצמו באופן כללי, אבל החשיבות של משפט זה היא באהבה העצומה של האמא כלפי עדי. לא כל יום פוגשים אם שילדה בת והצליחה ללוות אותה בתמיכה תמידית לאורך כל השנים האלה עד שהפכה למה שחפצה נפשה – להיות בן. שום דבר בסיפור הזה איננו מובן מאליו, אפילו לא העובדה שעמד מולי גבר עם חיוך ועיניים מלאות שמחת חיים, מלא בשלווה ולא הפסיק לחשוף עד הפרטים הכי קטנים על הניתוחים הכי גדולים שידעה האנושות.
באופן טבעי, כשאנו נכנסים לאולם תיאטרון אנו מצפים לראות הצגה, מבוימת היטב, עם תפאורה ותאורה מחמיאה ואפשר גם עם איזו מוזיקה מלטפת בשביל אפקט הדרמה, אך במופע של עדי רונן אין צורך בכל אלא. לפעמים עומד על הבמה הריקה אדם אחד עם סיפור מרתק ומרגש ודי בשניהם בכדי לקרוא לזה תיאטרון. נראה כי שבירת מוסכמות היא חלק בלתי נפרד מעדי אפילו בתחום הזה וטוב שכך.
יצאתי מהמופע מלאת השראה, כזאת שלא יצא לי לחוות כבר תקופה בתוך המערבולות של החיים. כבר ימים אני מסתובבת בתחושה שאנחנו יצורים כלואים, כל אחד והתא שלו, ושאם רק נעיז ונקשיב לקול הפנימי המהדהד נצליח כמו עדי להיות מאושרים. הדרך איננה קלה, התהליך שעבר עדי היה מסע משותף לו, למשפחתו, לחבריו ולכל סביבתו ויש כאלה שעד היום לומדים לעכל, לכבד ואולי אפילו להבין את ההחלטה לשנות את הבריאה. ובכל זאת, לנצח אטען כי האושר הוא המצרך הכי הכרחי בחיים ובלעדיו אין לנו תכלית ואני גאה בעדי רונן על ההתעקשות שלו להרגיש מאושר.
אל תתלבטו, פשוט תניחו לכל המחשבות המרצדות בראשכם על הסיפור המופלא הזה ולכו לשאוב השראה מהבן אדם שהעיז להתאים את הגוף לנפש היפיפייה שלו.
עקבו אחרי ההופעות הבאות באתר של עדי רונן:
מרתה יודעת 