ידיים שהקיזו דם, יוכלו יום אחד לאהוב אישה

מאת: כלנית בר-און

את הריאיון הזה חשוב לי לפתוח בוידוי אישי – תיאטרון לא מצליח לגעת בי.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד מעריכה ואוהבת תיאטרון, מאוד אוהבת ללכת להצגות אבל עדיין, תמיד הייתי של הספרים. המילה הכתובה פונה לרגש שלי ויכולה לשנות חיים מבחינתי והתיאטרון תמיד נותר כחוויה אינטלקטואלית ולא יותר.

כמורה לספרות תמיד אמרתי לתלמידים שטענו שלקרוא ספר זה הכי משעמם בעולם, שצריך רק ספר אחד כדי לשנות לך את החיים והנה הגיעה ההצגה הזו ששינתה, שריגשה, שנגעה בי. הצגה שגרמה לי לחשוב על המילים שנאמרו בה ועל המעשים שנעשו בה במשך הרבה זמן אחרי שהסתיימה והנה נפתח בפניי עולם חדש של רגש, של אמנות, של שפה, של אמת.

ההצגה "כתמים", מאת נדב פרידמן, מבוססת על השפעות הטראומה שעברה על נדב לאחר פציעה קשה שעבר בפעילות צבאית. הטראומה הזו נוגעת ומשפיעה על כל תחומי החיים כשהגלד נפתח כל פעם מחדש מול זוגיות, נשים, משפחה, חברים ועוד.

נדב, שכתב את המחזה וביים יחד עם הגר בן זקן, משחק בתפקיד עצמו ומספר מזווית אישית את הקשיים הכי אינטימיים שעבר ועדיין עובר מאז הפציעה. כל אלו מספרים סיפור אהבה נוגה ומרגש, כשהמסר איתו אני יוצאת מההצגה הוא כמה החיים קצרים, כמה אני חייבת להיות אמיצה ולעשות בדיוק מה שאני רוצה בתוך החיים הקשים האלו ובתוך מלחמת ההישרדות בה אני חיה, למרות שמעולם לא נפצעתי בצבא.

אני מבינה שכל ההקדמה לריאיון הזה נשמעת קצת כמו ביקורת יח"צ שתלויה בראשי חוצות כדי לפרסם הצגה חדשה שרצה עכשיו וצריכה לכסות עלויות הפקה וכדומה ועדיין, אני מפצירה בקוראיי הנאמנים לרוץ ולראות את ההצגה, לרוץ ולקנות לפני שייגמר כי זו באמת חוויה וזו באמת שליחות, מה שקורה שם על הבמה. זה באמת נוגע והיא באמת מנצחת, האהבה.

אני נפגשת עם נדב פרידמן בתיאטרון תמונע לשיחה קצת יותר אינטימית ממה ששנינו חשבנו שתהיה. נדב בן 29, קיבוצניק לשעבר, למד בסמינר הקיבוצים, כתב כבר ארבע הצגות וההצגה "כתמים" זו ההצגה הראשונה בה הוא משחק. ההצגה עלתה לראשונה בפסטיבל עכו וכיום מוצגת בתמונע.

תוכל להגיד לי למה ההצגה הזו, מכל ההצגות בעולם, הצליחה לגעת בי?

"אני חושב שיש בהצגה הזו המון אמת."

חשוב לך לשמור על האמת שלך?

"יותר מהכול. "

מהו המשפט שלך בהצגה? זה שאתה זוכר?

"ידיים שלקחו חיים ייקחו חיים גם בשינה. ידיים שהקיזו דם, לא נוח לאהוב בהן אישה".

"נראה לי שזה משפט שמסכם את ההצגה הזו".

ממש לא, מה פתאום.

"לא?" נדב צוחק ומופתע מהנחרצות בה אני מתנגדת לאמירה הזו שלו.

לא, לא, אתה אוהב אישה. המחזה הזה, כולו,  רק מוכיח כמה האישה הזו מצילה אותך, כמה אתה שלה, כמה היא שלך.

"כן, נכון"

בחלק מההצגות, לאחר שההצגה מסתיימת, מתכנסים היוצרים והשחקנים לשיחה עם הקהל. בתחילה ניכרת המבוכה ואף אחד לא רוצה לשאול שאלות, אך ברגע שנפתח הסכר, הקהל המשולהב פונה בהתרגשות ליוצרים ומספר על החוויות שעבר במהלך ההצגה  והשאלות לא מפסיקות לעלות. איך המעמד הזה עבורך?

"המעמד הזה פתאום קצת מבלבל, שנייה אחרי ההצגה. יש משהו נורא מרוקן בהצגה ופתאום להתחיל לעבד את זה ואנשים שעד עכשיו היו קהל הופכים פתאום לאנשים זרים. זה קצת מוזר."

אז למה בכל זאת?

"אני דווקא מאוד אוהב את זה, אני חושב גם שהייתה שיחה טובה, היה מעניין. אנחנו עושים את זה מידי פעם ובעיקר כי חשוב לנו לנו לשמוע, מה אנשים חוו, תגובות."

והתגובות?

"תגובות ממש טובות. אמרתי גם בשיחה, הרבה אנשים מאוד מזדהים ומהמקום שלהם, ולא דווקא אנשים שעברו אירוע טראומטי בצבא , זה נוגע לאנשים בכל מיני נקודות ואנשים הרבה פעמים באים ומשתפים וזה מאוד מרגש. אני מרגיש  שאני עובר איתם מן חווייה, חוויה מרגשת, תיאטרלית ואפילו מצחיקה לפרקים."

אתה נראה אדם מאוד סגור, ועדיין, כתבת מחזה על הסיפור הכי קשה שלך ואתה מתמודד איתו כל פעם מחדש.

"אני חושב שעבורי יותר פשוט לחשוף את הכול על הבמה, זו איזושהי דחיפה בשבילי לפתוח את זה גם בחיים."

ואתה פותח את זה בחיים? אפשר עכשיו לדבר על זה בשולחן שישי?

"כן. לכאורה גם פעם היה אפשר, אני לא מהאנשים שקרה להם ואחר כך אי אפשר לדבר. דווקא אני מהאנשים שרצה לדבר ולשמוע ולספר לאנשים, זה גם מה שעזר לשיקום הנפשי שלי. היה לי קשה לגעת רק באינטימי. התחושות שאומרות שאתה לא שווה כלום, את אלו סגרתי. לא הייתי מודע לכך שאני מרגיש את זה. לא אפשרתי לעצמי להיות חלש כי הרגשתי כל כך חלש והיום אני הרבה יותר פתוח וחופשי במקום הזה."

נראה לי לא פשוט לתת לבימאית ומעצב תנועה לעצב אירוע כל כך טראומטי ואישי.

"מאחר ומאוד סמכתי עליהם, שחררתי רוב הזמן, הפקדתי את ההצגה בידיהם. היו לי כל מיני רגעים שלקחתי מאוד קשה ועמדתי על הרגליים האחוריות כדי שהקטע הזה יישאר. הייתה איזו חזרה מאוד אינטימית שבה בנינו את הכניסה למיטה, את ההתפשטות ובשבילי זו הייתה סיטואציה מאוד פשוטה. גם לפני זה, אורטל ואני בנינו את זה ופתאום להיות בחדר סגור ולעשות משהו מאוד אינטימי ולראות את שניהם יושבים מהצד ומעירים הערות: "תורידי לו את החולצה ככה" וכדומה. פתאום זה מאוד טכני וכל מיני אנשים פולשים לך למרחב האינטימי שלך אבל כל הזמן אמרתי לעצמי שחייבים ללכת על זה ושזה הדבר הנכון."

איך זה לגעת בנושא שלא מדברים עליו?

"חוויה מעניינת והאמת שבגלל התעסקנו בזה כל כך הרבה בתוך האינטימיות של חדר החזרות שכחנו כמה זה אסור ורק במפגש עם הקהל אתה שוב מבין כמה זה אישי. לדבר על פיפי במיטה ואז פתאום לדבר עם הקהל ואז אתה קולט כמה זה חושפני.

את יודעת, זה תמיד היה מתחת לפני השטח, דיבור על זה בקטנה. גם עם החברים מהצבא, זה היה הרי אירוע קשה. המפקד שלי נהרג, אני נפצעתי ואני מרגיש זוהי שליחות ולא רק בשבילי, אני רואה מה עובר על אנשים שרואים את ההצגה, אני רואה את התגובות, ואני רוצה שכאלו שעברו את זה ילכו הביתה וידברו עם המשפחה, עם בת הזוג, זו השליחות שלי. לא דווקא בהקשר של צבא. אני רוצה שאנשים יפתחו, ידברו."

אתה חושף את הצלקת שלך.

"האמת שזו חוויה מאוד משחררת. בכלל מאוד קשה לי להתפשט מול אנשים, גם בתוך ילד הייתי זה שנכנס לבריכה מהצד בלי שאף אחד יראה אבל יש בזה משהו כל כך חזק ועוצמתי, משחרר.

ההצגה מסתיימת ואתה מרגיש שאתה יכול לעשות הכל. גם יש בי איזה מקום שמרגיש מאוד נוח ליד אנשים אחרי ההצגה. אולי הייתי אמור להיות נבוך אחרי שאמרתי דברים כל כך אישיים עליי אבל יש בזה כוח, זה מרומם. אתה מתחזק מול החולשות הכי גדולות שלך."

כשהתחלת לכתוב את המחזה, ידעת שזה הולך להיות הסיפור?

"לא. האמת שההצגה הספציפית הזו התחילה ממש מכתיבה איטית. כתבתי שיר ועוד איזו תמונה ולאט לאט הצטברו דברים ואז הרגשתי שמתחיל לבעור בי משהו. זה גם עבר כמה גלגולים. פעם ראשונה שהתעסקתי בזה הייתה בשנה א' בלימודים ואז בשנה ב' כתבתי הצגה "כיתת יורים" ובה יש נגיעה של הסיפור שלי וכל הזמן התעסקתי עם החומרים האלו עד שזה התגבש."

ההצגה נכתבה שבע שנים אחרי הפציעה. תמיד כתבת?

"כן. כתבתי המון לפני הצבא. שירים, סיפורים, מכתבים, ממש, הייתי מאוד פורה ,  ואחרי הצבא, כלום.

לקח לי הרבה זמן לחזור לכתוב  ולקח לי המון זמן להתחיל לגעת בנושא הזה."

התחלת ללמוד תיאטרון בעקבות הכתיבה, הפציעה או שתמיד היה ברור שזה מה שתעשה?

"אני יכול להגיד שתיאטרון תמיד היה בלב שלי, ובאיזשהו שלב אמרתי לעצמי שאני חייב להתחיל ללמוד משהו רציני ואכן התחלתי ללמוד בבאר שבע, מדעי ההתנהגות, וכל פעם שהייתי נתקל בתיאטרון היה צובט לי משהו בלב ולקראת סוף השנה הייתי במשלחת של נכי צה"ל. פעם ראשונה אחרי כל הפציעה הזו ופתאום פגשתי אנשים שעברו דבר דומה לשלי והדברים התחילו לצוף וכחזרתי הבנתי שהחיים פשוט קצרים מידי ואני חייב להתחיל לחיות אותם ולעשות את מה שאני רוצה, את מה שבבטן ועברתי לסמינר ללמוד תיאטרון אז אפשר להגיד שהפציעה הזו היא חלק מהדרייב.  אני מנסה שהיא תהיה הדרייב ליצור ולאהוב את החיים, לא לבזבז את החיים על שטויות. לחיות."

אתה עושה את מה שאתה אוהב?

"כן. לפעמים זה קשה, אבל אני חושב שכל החלטה לעבוד בתיאטרון ולהתפרנס בזה זו החלטה לעסוק במה שבוער בך."

אתה אוהב את ההצגה? אתה גאה בה?

"אני מאוד גאה בה. זו ההצגה הרביעית שלי אבל ההצגה הזו היא מהקרביים של הקרביים. גם אף פעם לא שיחקתי, ביימתי, כתבתי אבל אף פעם לא שיחקתי וזה בשבילי היה שינוי משמעותי ולא קל."

כתבת וביימת אבל לא שיחקת בהתחלה, נכון?

"שיחק מישהו אחר ובאיזשהו שלב החלטנו שאי אפשר לברוח מזה, שזה חייב להיות אני וזה לא היה פשוט לי בכלל, אני חושב שזו הייתה החלטה מאוד נכונה."

למה?

"בגלל שהעיסוק הוא בסיפור שלי, בגלל שזה כל כך אישי, נורא אינטימי וכבר שמתי את בת הזוג שלי שם על הבמה. זה פשוט התבקש. לעשות את זה עד הסוף."

איך זה לעבוד ביחד?

"זה מאוד מרגש."

זה באמת הסיפור? ככה הכרתם?

"לא, יש בדמות הזו שלה מיקס של כל מיני תהליכים שעברתי עם כל מיני בנות זוג שהיו לי, אפשר להגיד שהשלב הסופי בהצגה שייך לה, לאורטל. אני חושב שעד אליה, הייתי מאוד סגור בכל הקשור לפציעה ומשהו אצלה מאוד עזר לי לפתוח דברים."

יש מקום לבקר את ההצגה הזו?

"אפשר לבקר את הדרך אבל אני אי אפשר לבקר את הסיפור עצמו וגם אם כן, אני שמתי הכל על השולחן, מי שרוצה יכול לקחת."

קצת תמוהים בעיני האלמנטיים הקומיים במחזה למרות שמבורכים.

"היה לי חשוב שזו לא תהיה שעת סיפור. חיפשנו ביחד כל מיני דרכים תיאטרליות, הומוריסטיות כדי להעביר את התחושות הכי אישיות, הכי פנימיות. לנסות להגיד מה זו טראומה, מה מתחולל בתוך ראש של בן אדם שעבר טראומה כזו. מה קורה לו כשהוא עם בת הזוג שלו וכל מה שעובר לו בראש זה מה יקרה כשהם יצטרכו להיכנס למיטה ולא במלל אלא בדרך תיאטרלית. זה היה לי מאוד חשוב, להשתמש בפנטזיה, בהומור, כל מה שיוכל לשקף את הבפנוכו של רגעים כאלו."

איך הגבת בפעם הראשונה שההצגה עלתה בפסטיבל עכו?

"האמת שרעדו לי הברכיים, לא ידעתי איך אנשים יאכלו את זה. אני זוכר שחשבתי שאולי זה אינטימי מידי, שזה יבהיל אנשים ומצד שני היה לי דרייב מטורף לספר את זה, ממש. בהצגות הראשונות, כל פעם הייתי מדמיין שהולכת לשבת בקהל איזו בת זוג שלי לשעבר, או אחד מהחברים שלי שיש לו קשיים גדולים בזוגיות או שהוא נשרט מאוד חזק ופשוט הייתי מדמיין שהם שם ולהם אני הולך לספר את זה."

וכשהסתיימה ההצגה הראשונה?

"נראה לי שבכיתי, זה היה מאוד מרגש. המונולוג האחרון נכתב ממש כמה ימים קודם ובההצגה הראשונה זה פשוט ריגש אותי וכל המתח, כל הכאב פשוט התנקז החוצה. פגשתי את אורטל מאחורי הקלעים והתחבקנו, ובכי. הרבה פעמים אחרי שההצגה מסתיימת, התחושה של הכאב הגדול הזה יוצא החוצה ומשהו יוצא אחרת ואני הרבה יותר נינוח."

גם עכשיו אתה ממש לפני הצגה.

"כן, ועדיין יש מתח לפני כל ההצגה. בדרך כלל יום לפני זה, אני לא רגוע אבל יש יותר נינוחות."

אתה מרגיש שהבראת?

"אני מרגיש שהנפש שלי הרבה יותר בריאה. יש משהו קצת פרדוקסלי כי מאז שהתחלנו לגעת בזה וכל עניין הזוגיות עם אורטל ובגלל שאני הרבה יותר מודע למה שעובר עליי ודווקא עכשיו הרבה מאוד פחדים וחרדות משפיעים עליי והם צפים שוב פעם. פעם גם כמעט לא הייתי חולם על זה ועכשיו הרבה יותר. ומצד שני נהייתי הרבה יותר מודע למה שקורה, אני מודה בפני עצמי ובפני בת הזוג שלי שכן, נלחצתי עכשיו ועכשיו אני מפחד . אני הרבה יותר מאפשר לעצמי להיות במקום חלש."

להיות חלש זה בסדר?

"להיות חלש זה מעולה. פעם לא הרשיתי לעצמי ואולי בגלל שהייתי חלש כל כך וכל הזמן ודווקא היום זה בסדר, זו נקודת חולש וברגע שאתה משתף שאתה חלש, אתה אוטומטית מתחזק.

אמנם דברים צפים, אבל אני הרבה יותר בריא נפשית."

ואיך עושים עכשיו פרויקטים אחרים? אחרי פרויקט כל כך אישי. נראה לי שזה פשוט שיא מאוד אישי וגבוה, שקשה לרדת ממנו.

"נכון, אני גם חושב שהייתה לי תקופה לא פשוטה אחרי זה, בעיקר אחרי פסטיבל עכו וגם עכשיו. ואני ממשיך, עושה כל מיני דברים נחמדים אבל היה בזה משהו כל כך חזק שקשה להמשיך הלאה. אני גם חושב שיש משהו בקיבוץ הזה של אנשים מיוחדים, השחקנים חברים מאוד טובים, בת הזוג שלי, קיבצתי סביבי אנשים שאני אוהב, לא היו אודישנים.

אני אוהב לעשות תיאטרון מהקרביים ואולי אחרי שהוצאתי כל כך הרבה החוצה, הגיע הזמן למלא במשהו חדש."

ההצגה "כתמים" השתתפה לאחרונה בפסטיבל שפילד שבבריטניה וזכתה בשני פרסים, פרס המחזאי ופרס השחקן הטוב ביותר.

מאת: נדב פרידמן

בימוי: נדב פירדמן, הגר בן זקן

שחקנים: אורטל אבנעים, אריאל כהן, מור ענטר, נדב פרידמן, נדב צדקה.

תנועה: עומר שמר

עיצוב תפאורה: שאול אפרת

עיצוב תלבושות: רז לשם

מוזיקה מקורית: אורי מלר

עיצוב תאורה: עמיחי אלהרר

עוזר במאי: יהונתן רון.

ההצגות הבאות: 13/8/12 ו-18/8/12 , תיאטרון תמונע.