צייר לי סיפור – על תיאטרון פלייבק

תיאטרון בשוליים

סדרת כתבות על הגוונים הבהירים של התיאטרון

תיאטרון בפני עצמו הוא תחום ענק, עם אינספור ז'אנרים וסגנונות. בתוכו, מאחורי השוליים של הפרינג', ישנם ז'אנרים בין לבין, בין כיסאות האולם. אמנם הם עונים על הנוסחה של א' מגלם את ב' לפני ג', אבל יש בהם הרבה יותר מזה. דבר שלפעמים עלול לבלבל. מרתה כאן כדי לעשות סדר בבלגן. בכל פעם נציג לפניכם ז'אנר אחר,  נאיר ונעיר את הגוונים של התיאטרון ונרחיב את הגבולות שלו ושלכם.

והפעם – על תיאטרון פלייבק

מאת: אנה מינייב

קבוצה של שחקנים עולה על הבמה, ללא טקסט כתוב, ללא תפאורה, ללא הנחיות בימוי ולעיתים אפילו ללא במה מהסוג הקונבנציונאלי. לרשותם עומדת שיטת ה"פלייבק" והקהל אשר מגיע עם הסיפורים האישיים שלו, וביחד הם יוצרים רגעי תיאטרון מרגשים על ידי המחזת סיפורים מהחיים.

את הפלייבק המציאו ג'ונתן פוקס ואשתו ג'ו סאלס בניו יורק ,שהושפעו בראשית דרכם מהפסיכודרמה, אמנות הסיפור ומתיאטרון אימפרוביזציה. לארץ הביאה את השיטה אביבה אפל אשר מכהנת כנשיאת ארגון הפלייבק העולמי. מאז קמו עשרות קבוצות פלייבק בארץ, חלקן קבוצות לימוד וחלקן קבוצות שמופיעות בפני קהל. הז'אנר המיוחד הזה קסם ליוצרים רבים בארץ, ביניהם סיגלית מחבר ושירלי ליגום, סיגלית היא שחקנית ומנחת תיאטרון פלייבק אשר מנחה קבוצת חובבים בשם מומנטו, קבוצת מתקדמים בשם בועות ומקיימת סדנאות והפעלות לארגונים. שירלי היא שחקנית תיאטרון, משחקת בקבוצת הפלייבק "משחק מהחיים" שהקימה אביבה אפל ומנחה קבוצה משלה. בשיחה עם שתי הנשים המקסימות האלה התחברתי לז'אנר המיוחד הזה וגיליתי את קסמו העצום.

"אני בחיידק הזה כבר הרבה שנים" מספרת סיגלית שמאמינה שבני אדם יכולים לדעת ולהכיר את עצמם דרך אמנות המשחק והאימפרוביזציה בדרך הכי טובה בגלל ההתבוננות ב"אני" שלהם מול עצמם ומול האחר. שירלי גם רואה בפלייבק דרך חיים "אני פריקית של קשר, ככה אני חיה. זה הדבר הכי מדהים – קשר ממקום עמוק. זה מפגש של דברים שנמצאים בלב ודרך הפלייבק יש את המפגש הזה, עם המספרים, הקהל והקבוצה".

קבוצת מומנטו בהנחייתה של סיגלית נפגשת אחת לשבוע לשעתיים וחצי של אלתור, התפרקות ושחרור מהשגרה היומיומית דרך הסיפורים האישיים וההמחשות שלהם על הבמה. "במפגש כזה אתה חווה את עצמך, כל אחד עובר מסע שבו הוא לומד את עצמו יותר טוב בזכות הבמה, בגלל זה אני קוראת לזה- המשחק האותנטי", אומרת סיגלית שטוענת כי "אפשר להיות חלק מהז'אנר הזה גם ללא רקע במשחק מכיוון שהדבר החשוב ביותר הוא האיכויות הפנימיות איתן מגיע האדם- הסבלנות ויכולת ההקשבה".

שירלי מרגישה לפני כל הופעה שהיא נכנסת למקדש – הכל נשכח ממנה, "זאת שליחות- לתת משהו מעצמי". כבר 8 שנים היא מופיעה וזה לא נמאס עליה ולא נראה לה שזה ימאס. "זה לא צפוי ויש משהו באנשים שמוכנים לבוא, לשבת, לספר ולשתף משהו מהחיים שלהם, בעיני זאת מתנה, זה לתת למישהו בדרך שאני הכי יודעת לתת". אך בכדי שכל הנתינה המופלאה הזאת תתקיים ממקום נקי ותהיה נאמנה לחזון הפלייבק יש לעבוד על דבר חשוב נוסף והוא- האגו. יש להשאיר את האגו מחוץ למסגרת הבימתית בכדי להיות מסוגל להכיל, לפרגן ולמלא את החלל באנרגיה של נתינה. "לא כל שחקן יכול לעשות פלייבק" טוענת שירלי, "דרוש מעבר לכשרון, יש עבודה עם האגו. יש דיאלוג עם הקהל ואני צריכה לדעת להקשיב- לא רק לשמוע, ולהיכנס ללב שלו בלי שיפוטיות".

אחד הדברים שמרגשים את סיגלית זה לשמוע כיצד חברי קבוצת מומנטו משלבים את האימפרוביזציה בחיים האישיים שלהם ובדברים קטנים שקורים להם בזכות הביטחון שנוצר על הבמה ומופעל בטבעיות גם מחוצה לה. יחד עם זאת מאוד חשוב לה לחדד שהפלייבק איננו טיפול, "יש משהו תרפויטי בהמחזת סיפורים ובצפייה בסיפור אישי, אבל התהליך הוא עם עצמך. המקום שאני לוקחת את זה הוא יותר יצירתי ויותר הומוריסטי ומביא לחיבור עצמי, אבל אני לא מטפלת באנשים" היא מסבירה, "התפקיד שלי כמנחה הוא לשמור עליהם, להוביל ולהנהיג, לשמר את הקבוצה, אני מאוד אוהבת אותם ואני רואה את ההתפתחות וההתקדמות שלהם בקבוצה". הדינאמיקה הקבוצתית מאוד חשובה בפלייבק, ללא חיבור טהור של חברי הקבוצה לא ניתן ליצור אינטראקציה בריאה. הקשר ביניהם מבוסס על כבוד, אהבה, הבנה, תמיכה ועבודת צוות שבלעדיה אין לפלייבק קיום. "יש קרבה מאוד גדולה בקבוצה כי ישנה התעסקות עם הרגש וחשיפה" אומרת שירלי, זאת הסיבה שברגע שנכנס חבר חדש לקבוצה קיימת הוא נבחן ביכולת ההשתלבות שלו בה, "אם נכנס מישהו חדש, הוא עובר פיילוט התנסות בקבוצה בכדי לראות האם הוא מתאים לדינאמיקה של הקבוצה. תשובות מגיעות תוך כדי חוויות ולא תוך כדי דיבורים" אומרת סיגלית.

קבוצת בועות בפעולה

הגעתי לצפות בשיעור של קבוצת החובבים מומנטו בהנחייתה של סיגלית מחבר ואפילו זכיתי לספר סיפור ולחוות בעצמי כיצד הם מחיים את המילים שלי על הבמה, ובהחלט אני יכולה להעיד שלשפה הזאת יש הרבה כוח והשפעה על הצופה, בעיקר כאשר מדובר בקבוצה מגובשת, צעירה ברוחה, קשובה וחייכנית כמו קבוצת מומנטו. רמת הפתיחות והריכוז הנדרשת משחקני פלייבק מאוד גדולה וזה לא דבר מובן מאליו לעלות על במה בכדי לחשוף ולהיחשף ולהמחיש פיסת חיים קטנה של מישהו שלא מוכר לך. סיגלית מספרת על קבוצת בועות- קבוצת המתקדמים, שהם הכי שמחים כאשר הם נוגעים בקהל, "הקהל הוא מרכיב חשוב ביותר, הדבר המרכזי הוא הקשר החי עימו, שהוא קשר ספונטני ומאולתר". "ללא קהל אין פלייבק", אומרת שירלי. " אין באמת קיר רביעי, כי ברגע שפונים אליך, מבקשים סיפור, מציפים אותך במחשבות על מה קרה היום ומבקשים להתחבר לעצמך או למישהו ליד. לא משנה אם סיפרת סיפור, אתה נדרש להגיב. אתה שם, אתה לא בחושך וזה חשוף הרבה יותר".

נושא האתיקה הוא מרכיב חשוב בז'אנר הזה, לצורך זה קיימת אפילו ועדת אתיקה באיגוד הפלייבק בישראל. שירלי מסבירה "יש שאלות אתיות, איך מבקשים מאנשים לתת סיפור, האם אפשר להכיל את זה וכמה אפשר לשמור על המספר, וזה גם מתרחש בפומבי", אבל בכל זאת אנשים מאוד רוצים לבוא ולספר את הסיפור שלהם ואז לראות כיצד השחקנים מפיחים בו רוח חיים והחלל מתמלא בצלילי קסם שרק מי שחווה את זה יוכל להבין על מה אני מדברת. כאשר שאלתי את שירלי מה זאת הופעה טובה בעיניה היא ענתה בכנות "כמובן שאנחנו אוהבים סיפורים משמעותיים, גם מצחיקים וגם לא, אבל עם תוכן מרגש. הופעה טובה זאת הופעה שיש בה קסם ונוצר תהליך, קרבה או קשר. זה ההבדל בין בידור לאמנות, באמנות אתה חווה סוג של שינוי- גם אם הוא הכי קטן".

אכן, מחוויה אישית, כאשר צפיתי מספר פעמים בסיפור מהחיים שלי קם לתחייה ומומחש לנגד עיני עם הטקסט ועם הסאב-טקסט, (שחקני פלייבק טובים יודעים להקשיב גם למה שלא נאמר במילים), הסיפור הזה קיבל משמעות נוספת ויכולתי לראות לנגד עיני דברים שלא הצלחתי לחוות בעודי חלק מהסיטואציה, וזה בהחלט שינוי, יש לומר יצירה. כמו שאמרה לי שירלי "היצירה מקלה, יש בה מקום לחיות ולפרק את זה, להכניס את החיים בתוך זה. על הבמה זאת חוויה של חיים. היום אני לא אותו בן אדם חד משמעית, אני בטוחה ש- 70 אחוז מזה זה בזכות הפלייבק". סיגלית סיכמה את הנושא במילה אחת "מסע". אני מאמינה שכל מי שלוקח חלק במסע הזה יכיר את עצמו כפי שלא דמיין אף פעם ויזכה להעניק סיפור במתנה למישהו שזקוק לו.