אפשר באמת לנצור את הרגע?

מרתה יודעת ש…

יקרים שלי,

בכל יום חמישי, ממש לפני שקיעת החמה, מרתה נוהגת לשבת על ספסל בפארק, עם ספר פתוח וכוס קפה מהבילה ביד. היום, מרתה ישבה לה בפארק כמנהגה, כשלפתע כדור התגלגל לו משום מקום לעבר רגלי הספסל. מיד לאחריו הגיח ילדון קטן, כשאמו הצוהלת רצה אחריו. מרתה בתמימותה הניחה כי האם תעצור את הילד ותחזיר אותו אל שטח המשחקים. אבל, לא. האם עצרה, עמדה מול מרתה, הורידה את משקפי השמש שלה ואמרה בקול "איך אני מתגעגעת לזה. פשוט לשבת על ספסל עם כוס קפה וספר. תנצרי את הרגע הזה. תעריכי אותו."

באותו הרגע, מרתה התרעמה, הסיתה את תלתליה, לקחה את חפציה וקמה בזעם מהספסל. אבל בדרך הביתה, משהזעם שכך, היא חשבה קצת והגיע למסקנה שטעתה. לא טעתה על זעמה המוצדק על חוצפתה של האישה להגיד דברים כאלו למישהי שאינה מכירה, אלא בגלל שחשבה כי יש משהו בדברי האם. בסופו של דבר, יש להעריך כל דבר, אחרת הוא ייעלם אל האופק.

באותה הליכה הביתה, מרתה נזכרה כי היום, ב-28/6/1946, נפטרה מארי אנטואנט פרי. לא, לא אותה מלכה מפורסמת שאיבדה את ראשה, אלא אותה גברת נהדרת שלאחר מותה חבריה ביקשו להראות הערכתם ולהנציח את תרומתה לעולם התיאטרון.  הם יזמו את טקס פרסי התיאטרון האמריקני, המכונה כיום "הטוני".

פרי, שעוד בצעירותה הפציעה על במות התיאטרון, החליטה לאחר נישואיה להקדיש את עצמה לחיי המשפחה. אולם, לאחר מותו של בעלה ב-1922, היא חזרה לתיאטרון. בתחילה שיחקה בהצגות אחדות, אבל לאחר מכן עברה אל הצד השני והחלה לביים ולהפיק הצגות לצד ברוק פמברטון. השניים הפיקו הצגות מצליחות רבות, כאשר השלאגר הגדול ביותר שלהם היה ההצגה "הארווי", שלאחר מכן עובד לסרט בכיכובו של ג'ימי סטיוארט.

על אף הצלחותיה הרבות, גב' פרי היקרה זכורה דווקא בזכות תרומתה למחלקה לתיאטרון אמריקני, שהוקמה בשנת 1939. המחלקה, שפעלה נמרצות בתקופת מלחמת העולם השנייה וסיפקה תיאטרון איכותי לחיילים האמריקאים, העניקה פרסים ומלגות על מצוינות בתיאטרון. לאחר מותה, חבריה ביקשו לציין את תרומתה בדרך כלשהי, ולכן הגו בשנת 1947 סדרת פרסים לזכרה שהתאגדו לכדי טקס פרסי התיאטרון, המעניק בכל שנה פרסים לשחקנים הטובים ביותר באמריקה. כיום, הוא ידוע בכל העולם כטקס פרסי הטוני.

גב' פרי וודאי היתה שמחה לדעת כי כל שחקן או שחקנית חולמים להגיע לרגע המיוחל בו יעמדו על הבמה היוקרתית, יקבלו את הפרס הנוצץ, וינאמו מעבר לזמן המוקצה להם. היא וודאי היתה שמחה לדעת כי עדיין מעריכים את תרומה להכיר ולהוקיר תיאטרון מצוין, ולעשות את כל המאמצים האפשריים כדי ליצור תיאטרון שכזה.

אז נכון, מרתה לא הספיקה לסיים את הקפה או לקרוא את הספר, אולם בעת שהלכה נמרצות הביתה, הוקירה את אותה הערה פשוטה, ונצרה את הרגע. עד ליום חמישי הבא.